אדיר יקר,
 
בשלושים לחודש ספטמבר, יום שלישי, היום האחרון של שנת תשס"ח, צלצל הטלפון...
כבר שלושה ימים שכמעט כל מחשבה מתחילה ב"לא". לא יבוא, לא נדבר, לא נצחק. לא יהיה עוד הנער הזה עם המבט הירוק בעיניים ועם טוב הלב והנתינה האינסופית. לא יהיה האיש הצעיר עם התבונה העמוקה בהרבה משנותיו. לא יהיה החיוך החם והתיאבון הבריא. לא יתקיים הצירוף הנדיר של הנחישות והעדינות, לא יהיו השכל הישר שלו וחוכמת לבו. לא תהיה עוד הרכות האין סופית של אדיר, ולא השקט שבו הוא מייצב כל סופה. לא נרגיש את החיבוק החזק שלו ולא נראה אותו אוכל בתאבון אורז ורוקד סלסה עם אמא שלו...
 
למרות חייך הקצרים למדנו ממך כולנו. מהכוח ומהנחישות שלך ללכת בדרכך שלך. ללכת בדרך הבטוחה לאחר בדיקות ובחינות אינסופיות עם אחריות הכרוכה בכל החלטה שלך. היכולת המופלאה שלך להתגבר על קשיים ופחדים ושדים דרך התמודדות עם ענפי ספורט המשופעים באדרנלין, אך עם זאת מאוזנים ברמת הסיכון שבהם.
 
פחדת להיהרג בצבא, במלחמה. ביקשת לשרת קרוב לבית, אך יחד עם זאת לא היית מוכן להסתפק בכך שתתרום פחות ממה שאתה מסוגל. וכשהצלחת, ושובצת במקום שרצית, שהכי התאים לך, לא ניתן היה להתעלם מהמחשבה שהנה אדם שמכיר ביכולותיו באופן כל כך פשוט ומפוכח. שאין בו יומרה ואין בו יוהרה. שאינו מושפע ממה שאחרים אומרים עליו. שמקור כוחו בתוכו.
 
וכבר מילדות היית כזה. ילד שחי בהרמוניה עם עצמו ועם סובביו. ילד שיודע את מקומו, ויודע שהוא אהוב, ומכיר במגבלותיו ויודע את סגולותיו.
אדיר, היית תמצית הישראליות כפי שכולנו היינו רוצים לראות אותה. זו שכבר כמעט נשכחה. זו שלפעמים נחשבת כמעט לקוריוז. והיית אדם ערכי. המלה הזאת נשחקה מאוד וגם הייתה ללעג בשנים האחרונות, כי בעולמנו המטורף והאכזר והציני זה לא "קול" להיות ערכי, או להיות רגיש באמת למצוקתו של האחר.
 
לך, אדיר, היה פשוט האומץ להיות אתה עצמך, תמיד, בכל מצב. ולמצוא את קולך המדויק בכל דבר שאמרת ושעשית, זה מה שהגן עליך מפני הזיהום וההשחתה וצמצום הנפש.
 
היית להוריך בן וגם חבר. נפשותיהם קשורה בנפשך. היית אדם שלם עם עצמו, אדם שטוב להיות איתו. עדיין לא מעכלים את חסרונך ולא מסוגלים לחשוב ובוודאי שלא לומר בקול, עד כמה היית דומיננטי בחיי המשפחה ואיזה בור נפער עם לכתך...
גדלת מוקף באהבה גדולה כנכד ראשון ובן בכור והארת את חיי המשפחה כולה. היה פשוט כל כך לאהוב אותך מכל הלב, ואנו יודעים שהיה לך טוב, שחייך הקצרים היו טובים, עמוסי חוויות והגשמת חלומות ולמרות שהלכת בגיל צעיר כל כך "חנקת" את העולם באהבות שלך.
אין לי ספק כי אביך, אודי, ראוי היה לילד כמוך, אך יותר מזה יודעת אני את המשמעות בלהיות הבן של אמא שלך, אתי... פירוש הדבר לגדול בתוך נדיבות וחסד ואהבה אין-סופיים עם יכולת נתינה ללא כל כוונה נסתרת, ואתה קיבלת את כל אלה בשפע רב, וידעת להעריך, להודות ולספוג את כל החום והאהבה שהורעפו עליך ומעולם לא קיבלת כל אלה כמובן מאליו. בשלושים לחודש ספטמבר, יום שלישי, היום האחרון של שנת תשס"ח, צלצל הטלפון...
וחשבנו לעצמנו - זהו, החיים נגמרו. אבל, כשהוריך נכנסו לחדרם של אורן ואופיר כדי לבשר את הבשורה הבלתי אפשרית וראו את המבטים הרטובים, המפוחדים, האבודים, הם חיבקו אותם ואמרו שנכון שאדיר נהרג, אבל אנחנו נחיה!
את הכוח שלהם, אדיר, הם ייקחו ממך, היו בך עוצמות שיספיקו להם לעוד שנים רבות. הייתה בך קרינה כה עזה של חיים, של חיוניות ושל חום ואהבה, והאור שלה ימשיך ויזרח עליהם, גם אם הכוכב שהפיק אותה כבה.
אדיר יקר, הייתה לי הזכות להכיר אותך ולו גם מסיפורים והספדים...
 
יהי זכרך ברוך.
שרון