דברים לזכרו / אמא
איתן חפרי, בן מרים ומיכאל נולד בח` שבט תש"ו.
לפעמים נדמה לי, שרק אתמול ילדתי את איתן. כל מה שקשור עם איתן נראה לי עתה קרוב יותר מאשר הזמן הארוך שעבר מאז מלחמת יום הכיפורים.
איתן נולד ביום הולדתו של האבא שלי. רציתי לתת לו את שמו - דוד, אך כיוון שלא יכולתי, נעתרתי לחברים, ששלחו אלי מכתב קולקטיבי לבית היולדות, וקראתי לו איתן. וכשמו כן היה. כשאיתן היה תינוק, רציתי אותו רק בשבילי. בהכרה אמנם השלמתי עם החינוך המשותף וחשבתי שרק אני עדיין אינני ראוייה לחינוך מתקדם כזה. אהבתי אז להתרחק אתו מכל ההורים והילדים ולהיות אתו לבד.
כך היה בנעמן. זמן קצר אחרי שעברנו להתיישבות, החלה עבורנו המלחמה. כל לילה, כמעט, חלמתי שאנשי כנופייה ערביים באים לשחוט אותו. נרגעתי רק כשפינו את הילדים. רציתי מאוד להיות עם איתן, אך לא הרשיתי לעצמי לנסוע אתו לפינוי. בבוקר עבדתי ואחה"צ הלכתי ברגל לחדרה כדי להקדים להגיע אליו, כי הוא נשאר שם בלי אף הורה. הוא היה קשור אלי בקשר יוצא דופן. כל אוכל חדש, אני צריכה הייתי להגיש לו. אסור היה לי לעבור בתחום ראייתו מהלול. הוא היה יצרי מאוד. בבית הילדים נקשר במיוחד לנחמה והוא סבל מאוד מפרישתה.
כשילדתי את גלעד, היה איתן מקנא מאוד. היה לו יחס אמפיוולנטי אליו ולעתים הוא אמר אשר עם לבו. למיכאל לא היה אז פנאי לטפל בילדים "החותרים" שתפסו אז את כולו. עלי היה הנטל של שני ילדים. אותה תקופה ממש התאכזרתי לאיתן, על אף אהבתי אותו. תבעתי ממנו הרבה, תבעתי ממנו כמו מגבר ולא כמו מילד. לפעמים אני שואלת את עצמי, איך יכולתי לדרוש ממנו כל כך הרבה.
כשגלעד מת - לא אמרנו לאיתן על כך שום דבר. הוא הבין בעצמו ואמר: "אל תגידו לי שום דבר - אני יודע". וכמה ימים אחרי כן: "אני אמציא מכונה, שמכניסים לתוכה ילדים מתים והם יוצאים חיים".
באותה תקופה נעשה איתן תוקפני וקשה, אם כי אפילו אז לא דרש הרבה לעצמו והיה מוכן לתת לילדים אחרים מרצונו. לי היה שובע במשך כל ילדותו. כאשר ספרתי לו על גורל הורי ועל היטלר - הוא שאל: "מה, להיטלר לא היתה אמא?"
איתן היה אינדיבידואליסט. לא פעם שלחתי אותו לשחק, כי רציתי שיהיה יותר מקובל בין הילדים. כשפנו אלינו בענין קליטתה של תקוה, התגלה אופיו הטוב ביסודו. ברצון ובשמחה התחלק אתה בכל. כיוון ששיתפנו אותו, היה לו הרבה יותר נוח לתת.
בבית הספר היה תלמיד טוב מהתחלה. אפילו בשנה הראשונה, כאשר המורה לא היתה מוצלחת, לא הפסיד איתן אף שיעור אחד. עם ראשית הקריאה, שקע בה ונעשה נוח יותר. הוא נקשר מאוד לרבקה בסמן. לפעמים היה "חוטא" בכוונה תחילה, כדי שהיא תזמין אותו לשיחה אישית. באותה תקופה הוא אהב את חברת הילדים ואמר: החברה נותנת אושר לחיינו. גם לתנועה נכנס בכל לבו. כשאיתן ותקוה הלכו למוסד, השתדלנו להשתתף בחוויותיהם מרחוק. בארוחות הארבע, על הביצים השבורות שתקוה היתה מביאה מהלול, ועל העוגות הראשונות, כשאת הביצים חסכנו מפינו, היתה קולחת השיחה, שנמשכה לפעמים עד הערב. השיחה נסובה תמיד על עניניהם ואני השתדלתי להבין את מאוויהם. לא אחת הזדהתי עם הרגשת הקיפוח שלהם. יחסו של איתן לנחום היה מיוחד. עוד בהיותי בהריון אמר לי: אם זה בן קראי לו נחום ואם בת - נחמה... לכל מקום היה סוחב אותו אתו. בתמונות רבות של "רימון" תקוע נחום ביניהם. חבריו ממלחמת יום הכפורים ספרו, כי איתן חרד מאוד לאחיו הטייס, שלא קיבל ממנו מכתבים, גם לא ממינה ולא מאתנו. לי היה יחס שונה לנחום. איתן היה אומר: "את מפנקת אותו יותר מדי". פעם שאלתי: אתה חושב שאני אוהבת אותך פחות? ענה: אני יודע שלא, אבל את מקלקלת אותו... מאוד נבהלתי, כשאיתן בשיחת הורים פתאום דיבר על לימודים אחרי המוסד ועל בחינת בגרות. ממש כעסתי על אפרים גילאי שאמר: הבן הזה צריך ללמוד, אפילו אם זה כרוך בעזיבת הקיבוץ. תמיד חשבתי שבמוסד הרגיש טוב, אך בשיחה מאוחרת הדגיש כמה טוב היה בחברת הילדים הצעירה ומה רב היה הלחץ החברתי והשפשוף הנפשי במוסד. קשה מאוד היתה התקופה בין המוסד לבין הגיוס לצבא. איתן היה נונקונפורמיסט מושבע וקשה היה לו לשאת דברים מסויימים בקיבוץ. היו לו אכזבות. הוא לא שיתף אותנו באופן מלא, רק מרמיזותיו הרגשתי באכזבותיו הקטנות. כביטויו: אינני רוצה שמישהו יקבע לי מתי אקבל חולצה, מוטב שלא אקבל חמש שנים. הוא לא נטה לקבל מרות, עד שחששנו לו בצבא. צעדיו הראשונים בצבא היו באמת קשים, הם השניאו עליו את הצבא, אבל הוא לא הגיע לכלא... בתקופת הצבא הספיק איתן לעבור בחינת בגרות. לי לא היתה הבנה לזה, אולי בגלל זה שאיני מעריכה כל כך לימודים.
אחר כך באה מלחמת ששת הימים ולפניה ימי ההמתנה. בחג העצמאות ישבנו כולנו יחד, גם מינה, שאיתן כבר היה מיודד אתה אז. כאשר קראו לו, אמרנו לו שקוראים לו לקטיף עגבניות, אולם היתה מלחמה. איתן לחם במבואות שכם ובעלייה לרמת הגולן, אבל אני בטחתי בו. כל יום הצליח להעביר לנו ידיעה. מכתביו היו מלאים שנאה למלחמה ורמזים על מאבקו לטוהר הנשק. את סיפורו בענין זה שמענו הרבה יותר מאוחר. זכורה אני שישבנו בסרט כשחזר, מינה כמעט התעלפה מרוב שמחה. ...גם הפעם הייתי בטוחה שיחזור. לא יכולתי להאמין...
אחר כך התחתן ועזב את הקיבוץ. חשבתי שעולמי מתמוטט, הבן שלי לא יהיה בקיבוץ! עברתי ממש משבר, עד שיום אחד אמר לי אברומק: "את לא מתביישת? רק לפני שנה חזר לך בן בריא ושלם מן המלחמה ואת עושה טרגדיה מעזיבתו?" השלמתי עם עזיבתו אחרי שיפעת נולדה. שיחיה, חשבתי, במקום שבחר בו. הוא השקיע כה הרבה בלימודים והצליח בהם. הוא היה אומלל אם לא קיבל 100. היו לו כל כך הרבה תוכניות... אולי יעשה את הדוקטור בפילוסופיה; לימודים בארה"ב - ומי יודע מה עוד... פתאום פרצה מלחמה איומה זאת. על אף בקורתו את הממשלה - ברגע שנודע לו, בכפר סבא, על המלחמה, השאיר אחריו את מינה ואת הילדים ורץ להתלבש, להכין את התרמיל להיות מוכן... כשישב יומיים בראש פינה, כתב לנו - שהוא מפחד שמא יחמיץ את המלחמה ---- הוא לא החמיץ אותה ----
לפעמים נדמה לי, שרק אתמול ילדתי את איתן. כל מה שקשור עם איתן נראה לי עתה קרוב יותר מאשר הזמן הארוך שעבר מאז מלחמת יום הכיפורים.
איתן נולד ביום הולדתו של האבא שלי. רציתי לתת לו את שמו - דוד, אך כיוון שלא יכולתי, נעתרתי לחברים, ששלחו אלי מכתב קולקטיבי לבית היולדות, וקראתי לו איתן. וכשמו כן היה. כשאיתן היה תינוק, רציתי אותו רק בשבילי. בהכרה אמנם השלמתי עם החינוך המשותף וחשבתי שרק אני עדיין אינני ראוייה לחינוך מתקדם כזה. אהבתי אז להתרחק אתו מכל ההורים והילדים ולהיות אתו לבד.
כך היה בנעמן. זמן קצר אחרי שעברנו להתיישבות, החלה עבורנו המלחמה. כל לילה, כמעט, חלמתי שאנשי כנופייה ערביים באים לשחוט אותו. נרגעתי רק כשפינו את הילדים. רציתי מאוד להיות עם איתן, אך לא הרשיתי לעצמי לנסוע אתו לפינוי. בבוקר עבדתי ואחה"צ הלכתי ברגל לחדרה כדי להקדים להגיע אליו, כי הוא נשאר שם בלי אף הורה. הוא היה קשור אלי בקשר יוצא דופן. כל אוכל חדש, אני צריכה הייתי להגיש לו. אסור היה לי לעבור בתחום ראייתו מהלול. הוא היה יצרי מאוד. בבית הילדים נקשר במיוחד לנחמה והוא סבל מאוד מפרישתה.
כשילדתי את גלעד, היה איתן מקנא מאוד. היה לו יחס אמפיוולנטי אליו ולעתים הוא אמר אשר עם לבו. למיכאל לא היה אז פנאי לטפל בילדים "החותרים" שתפסו אז את כולו. עלי היה הנטל של שני ילדים. אותה תקופה ממש התאכזרתי לאיתן, על אף אהבתי אותו. תבעתי ממנו הרבה, תבעתי ממנו כמו מגבר ולא כמו מילד. לפעמים אני שואלת את עצמי, איך יכולתי לדרוש ממנו כל כך הרבה.
כשגלעד מת - לא אמרנו לאיתן על כך שום דבר. הוא הבין בעצמו ואמר: "אל תגידו לי שום דבר - אני יודע". וכמה ימים אחרי כן: "אני אמציא מכונה, שמכניסים לתוכה ילדים מתים והם יוצאים חיים".
באותה תקופה נעשה איתן תוקפני וקשה, אם כי אפילו אז לא דרש הרבה לעצמו והיה מוכן לתת לילדים אחרים מרצונו. לי היה שובע במשך כל ילדותו. כאשר ספרתי לו על גורל הורי ועל היטלר - הוא שאל: "מה, להיטלר לא היתה אמא?"
איתן היה אינדיבידואליסט. לא פעם שלחתי אותו לשחק, כי רציתי שיהיה יותר מקובל בין הילדים. כשפנו אלינו בענין קליטתה של תקוה, התגלה אופיו הטוב ביסודו. ברצון ובשמחה התחלק אתה בכל. כיוון ששיתפנו אותו, היה לו הרבה יותר נוח לתת.
בבית הספר היה תלמיד טוב מהתחלה. אפילו בשנה הראשונה, כאשר המורה לא היתה מוצלחת, לא הפסיד איתן אף שיעור אחד. עם ראשית הקריאה, שקע בה ונעשה נוח יותר. הוא נקשר מאוד לרבקה בסמן. לפעמים היה "חוטא" בכוונה תחילה, כדי שהיא תזמין אותו לשיחה אישית. באותה תקופה הוא אהב את חברת הילדים ואמר: החברה נותנת אושר לחיינו. גם לתנועה נכנס בכל לבו. כשאיתן ותקוה הלכו למוסד, השתדלנו להשתתף בחוויותיהם מרחוק. בארוחות הארבע, על הביצים השבורות שתקוה היתה מביאה מהלול, ועל העוגות הראשונות, כשאת הביצים חסכנו מפינו, היתה קולחת השיחה, שנמשכה לפעמים עד הערב. השיחה נסובה תמיד על עניניהם ואני השתדלתי להבין את מאוויהם. לא אחת הזדהתי עם הרגשת הקיפוח שלהם. יחסו של איתן לנחום היה מיוחד. עוד בהיותי בהריון אמר לי: אם זה בן קראי לו נחום ואם בת - נחמה... לכל מקום היה סוחב אותו אתו. בתמונות רבות של "רימון" תקוע נחום ביניהם. חבריו ממלחמת יום הכפורים ספרו, כי איתן חרד מאוד לאחיו הטייס, שלא קיבל ממנו מכתבים, גם לא ממינה ולא מאתנו. לי היה יחס שונה לנחום. איתן היה אומר: "את מפנקת אותו יותר מדי". פעם שאלתי: אתה חושב שאני אוהבת אותך פחות? ענה: אני יודע שלא, אבל את מקלקלת אותו... מאוד נבהלתי, כשאיתן בשיחת הורים פתאום דיבר על לימודים אחרי המוסד ועל בחינת בגרות. ממש כעסתי על אפרים גילאי שאמר: הבן הזה צריך ללמוד, אפילו אם זה כרוך בעזיבת הקיבוץ. תמיד חשבתי שבמוסד הרגיש טוב, אך בשיחה מאוחרת הדגיש כמה טוב היה בחברת הילדים הצעירה ומה רב היה הלחץ החברתי והשפשוף הנפשי במוסד. קשה מאוד היתה התקופה בין המוסד לבין הגיוס לצבא. איתן היה נונקונפורמיסט מושבע וקשה היה לו לשאת דברים מסויימים בקיבוץ. היו לו אכזבות. הוא לא שיתף אותנו באופן מלא, רק מרמיזותיו הרגשתי באכזבותיו הקטנות. כביטויו: אינני רוצה שמישהו יקבע לי מתי אקבל חולצה, מוטב שלא אקבל חמש שנים. הוא לא נטה לקבל מרות, עד שחששנו לו בצבא. צעדיו הראשונים בצבא היו באמת קשים, הם השניאו עליו את הצבא, אבל הוא לא הגיע לכלא... בתקופת הצבא הספיק איתן לעבור בחינת בגרות. לי לא היתה הבנה לזה, אולי בגלל זה שאיני מעריכה כל כך לימודים.
אחר כך באה מלחמת ששת הימים ולפניה ימי ההמתנה. בחג העצמאות ישבנו כולנו יחד, גם מינה, שאיתן כבר היה מיודד אתה אז. כאשר קראו לו, אמרנו לו שקוראים לו לקטיף עגבניות, אולם היתה מלחמה. איתן לחם במבואות שכם ובעלייה לרמת הגולן, אבל אני בטחתי בו. כל יום הצליח להעביר לנו ידיעה. מכתביו היו מלאים שנאה למלחמה ורמזים על מאבקו לטוהר הנשק. את סיפורו בענין זה שמענו הרבה יותר מאוחר. זכורה אני שישבנו בסרט כשחזר, מינה כמעט התעלפה מרוב שמחה. ...גם הפעם הייתי בטוחה שיחזור. לא יכולתי להאמין...
אחר כך התחתן ועזב את הקיבוץ. חשבתי שעולמי מתמוטט, הבן שלי לא יהיה בקיבוץ! עברתי ממש משבר, עד שיום אחד אמר לי אברומק: "את לא מתביישת? רק לפני שנה חזר לך בן בריא ושלם מן המלחמה ואת עושה טרגדיה מעזיבתו?" השלמתי עם עזיבתו אחרי שיפעת נולדה. שיחיה, חשבתי, במקום שבחר בו. הוא השקיע כה הרבה בלימודים והצליח בהם. הוא היה אומלל אם לא קיבל 100. היו לו כל כך הרבה תוכניות... אולי יעשה את הדוקטור בפילוסופיה; לימודים בארה"ב - ומי יודע מה עוד... פתאום פרצה מלחמה איומה זאת. על אף בקורתו את הממשלה - ברגע שנודע לו, בכפר סבא, על המלחמה, השאיר אחריו את מינה ואת הילדים ורץ להתלבש, להכין את התרמיל להיות מוכן... כשישב יומיים בראש פינה, כתב לנו - שהוא מפחד שמא יחמיץ את המלחמה ---- הוא לא החמיץ אותה ----