תקופה קצרה לאחר כניסתו של נתי שרוני לתפקיד קתמ"ר פרצה מלחמת יום כיפור.
יום הכיפורים 1973 חקוק בזיכרון הקיבוצי של תושבי מדינת ישראל כיום שחור משחור. ההתקפה על צה"ל החלה על גדות התעלה ובמרומי רמת הגולן כמעט באורח מתואם. עמדות תותחים הותקפו על-ידי צנחנים סורים ברמת הגולן, וכל התותחים ירו בגזרת התעלה. מולם עמדו כוחות קטנים של תותחנים סדירים, וחלפו שעות ארוכות עד לעליית כוחות המילואים לחזית.
בגדוד "נמר" ברמת הגולן לא ישכחו את היום הזה לעולם. סוללות התותחים של הגדוד, שבראשו עמדו סא"ל אריה מזרחי וסרן אורי מנוס, היו פרוסות בעין הסערה. כשהצנחנים הסורים הגיעו למחנה נפח שברמת הגולן, היו סוללות הגדוד הסדיר פרוסות בתל-פארס. בשעה 22.00, כשהשמים השחורים דוממים מעל, נשמע קול זחלים לא מוכרים. היו אלה טנקים סוריים, שהחלו לירות לעבר התותחים המתנייעים של גדוד "נמר".
כעת החל הקרב לחיים או למוות. רס"ן אורי מנוס קיבץ את הגדוד והחל לנוע לעבר עמדות אחוריות. סא"ל אריה מזרחי היה מוצב בחטיבת השריון של אביגדור בן-גל כמפקד סיוע ארטילרי. האש הארטילרית של הסורים היתה קשה ביותר: 153 סוללות סוריות הרעישו את רמת הגולן, כשמולם 11 סוללות ישראליות. הסוללות ירו ודילגו. אלה שנפגעו יצאו מכלל פעולה.
זמן קצר לפני פרוץ הקרבות הוקמה עוצבת התותחנים הסדירה של רמת הגולן, וזו היתה לה טבילת האש הראשונה. בעוצבה היו אמורים להיות גדוד "נמר", גדוד מרגמות כבדות - שתי סוללות מרגמות 160 מ"מ וסוללת 155 מ"מ, גדוד צוערי חת"ם - בקליבר 155 מ"מ, ושתי סוללות בקליבר 175 מ"מ.
במוצאי יום כיפור, כשהקרבות בגזרת רמת הגולן היו בעיצומם, האזינו הקת"קים, שהיו מוצבים על תלי הגולן, לקרב שמתחולל מתחת, וניסו לסייע. כך קרה כשסא"ל אריה שחר, מפקד הסיוע הארטילרי של חטיבת אל"מ יצחק בן-שוהם, החל לסייע באש ארטילרית למוצבי הגולן המותקפים. סוללה מגדוד "הרעם" פרסה מיד והחלה לירות לטובת מוצב 116 הנצור.
והיה הקת"ק הבודד על הר החרמון, 0גן צבי (במבי) איילון, שהותקף על-ידי כוח הצנחנים ה0ורי ומצא שם את מותו. עם תחילת הקרב על החרמון ב-8 באוקטובר 1973 החלו כוחות צה"ל לירות לעבר מוצב החרמון בתרגולת הידועה בשם "אש על כוחותינו" במטרה לפגוע באויב, שתקף באותה עת את החרמון. דומה היה סיפורו של סגן רון חקלאי - קש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של גדוד בחטיבת "גולני", וסגן אברהם שניר - קש"א של גדוד שריון בחטיבה 7, שנהרגו במהלך הקרבות של הימים הראשונים. שניר עוטר בציון לשבח של הרמטכ"ל.

על גשר הרפסודות, שהקים חיל ההנדסה, יכול רק טנק אחד לעבור. לוקחים "על החיים ועל המוות" ועברים. אתה עולה אט-אט, יורד ויוצא. הדרך נפרצה. בזה אחר זה עוברים החטיבות ומטות האוגדות. מטה האוגדה של אלוף אריק שרון יחד עם אלוף-משנה יעקב עקנין, מטה האוגדה של אלוף אברהם אדן עם אלוף-משנה חיים גרניט ומטה האוגדה של קלמו מגן עם מפקד הסיוע, אלוף-משנה יעקב ארז.

ראה מידע נוסף..

מן השלב הקשה של הבלימה ברמת הגולן עבר צה"ל לשלב ההתקפה. תותחי צה"ל היו ל"חוד חנית" בכמה מן המבצעים של אותם ימים.
בגזרת רמת הגולן פרצו שני תותחי 175 מ"מ כ-40 קילומטרים מזרחה לבירה דמשק, וירו לעברה. בגזרת תעלת סואץ הועמסו שני תותחים זעירים על מסוקי צה"ל וירו מן המארב על הארמיה השלישית. התותחים, שהוצבו בתוך עורף האויב בג`בל עתקה שממזרח לתעלת סואץ. ואלה שירו על דמשק הלמו באויב מעורפו והפתיע אותו. הם סימנו את תחילת המפנה בקרבות הבלימה. והפתיעו אותו. הם סימנו את תחילת המפנה בקרבות הבלימה. מבצע "ג`בל עתקה", שהסופר חנוך ברטוב הקדיש לו שתי שורות בביוגרפיה "דדו", מקפל בתוכו דראמה גדולה, שעד היום לא סופרה במלואה.
על מבצע "הפשיטה הארטילרית" על דמשק סיפר מפקד
הפשיטה, סגן-אלוף אהרון (אלדו) זוהר. היה זה מסע בתוך שטח שורץ כוחות קומנדו סוריים, שטווח על-ידי תותחנים סורים.המטרה היתה להוציא מכלל פעולה את נמל התעופה של דמשק, והמבצע הוכתר בהצלחה. לאחר שהושלם, יצאו עיתוני ישראל בכותרת: "תותחני צה"ל בפרברי דמשק".


סגן שניר, הקש"א של גדוד קהלני ("עֹז"), לא האמין למראה עיניו. הוא עמד על גבעה המשקיפה אל "עמק הבכא".
הוא עמד עם 15 טנקים שנשארו לפליטה מגדודו של קהלני. 15 טנקים אחרונים. הסכר היחיד בפני השיטפון הגדול, שעתיד לגאות מהרמה ולשטוף את בקעת החולה. אבל גם גדוד טנקים שהצטייד צריך לתדלק. הטנקים מצולקי השריון ירדו למטה, ועל הגבעה, מול "עמק הבכא", נשאר קצין הקישור סגן שניר. עליו הוטל לעצור את טור השריון.
שניר כמעט שלא האמין למראה עיניו. הטנקים הסוריים נעו בשלוש שדרות. טנקים נוצצים. הם נעו בשורות ארוכות,
מפלצות פלדה כבדות הרומסות בשרשרותיהם את סלעי הבזלת.

ראה מידע נוסף..

התותחנים הוותיקים, ששירתו בסיני מאז מלחמת ששת הימים, זוכרים את הציר, שזכה לכינוי "ציר חת"ם", ואת המוצב, שנשא את השם "בודפשט". אלה הופגזו קשות בימי הקרב הראשונים.
החל ברגע ההפתעה ועד לרגעי הבלימה הופגזו תותחי צה"ל לאורך כל מוצבי התעלה. שפת התותחנים מגדירה זאת בצמד המלים המצמרר אש נ"ס (אש נגד-סוללתית). גם בשלבי התקיפה, במעבר מבלימה למתקפה ולהבקעה, סבלו התותחים מאש נ"ס. גדודי התותחנים של סיני הותקפו באלפי פגזים. סא"ל שמעון בן-דוד, מפקד אחד הגדודים בסיני, מ0פר על "ברד של פגזים" שירד על הגדוד שלו, שפרס 7.5 קילומטרים מזרחית לתעלה.

ראה מידע נוסף..