על יעקב- דב אלוני

על יעקב
הזדעזעתי עם הידיעה על מותו של יעקב. האמנם? היתכן?
איך אכתוב, ומה? יעקב איננו. איננו... לעולם לא יהלך ביננו. לנצח לא אוכל לשאת את עיני אליו ולאמר לו מילה, לעודדו, לשיח עמו מעט...
האם באמת לא יבוא עוד? הרי כה צעיר היה עודנו ילד, ולא הספיק עדיין לחיות. מדוע נגזר עליו למות- והוא כה רצה לחיות? מדוע נדם- והוא כה רצה לדבר? מדוע נרדם- והוא כה שאף להיות ער ועליז, להשתובב ולהשתולל ככל בני גילו?
ואני יושב כאן, הרחק, ולפני כל מה שנשאר לי מיעקב? ספר תמונות, עלי יומן קבוצת "אלונים", חוויותיו ווידויו של יעקב. ועוד הרבה הרבה זכרונות הכמוסים בלב...
הן לעינינו גדל, בגר, עלה לפסגת חיי העם, יצא להגן על הכל: על עולמנו, ביתנו, על תקותנו וחלומנו--- יתגדל ויתקדש הלוחם העברי!
דב אלוני
מתוך הספר "לזכר הי"א", הכשרת גבע תש"ט

לזכרו- הנוער העובד

למשפחת איפרמן השכולה!
... בכאב קיבלנו את הידיעה על לכתו של יעקב מאיתנו לעד. וקשה המכה מנשוא. פשוט היה וצנוע, נחבא אל הכלים, אך חביב וידידותי, ותרן וטוב-לב. פעיל היה בחיי הסניף לפי דרכו הוא, הצנועה והשקטה. מכין היה עתוני קיר יפים כיד כשרון הציור הברוכה עליו, אך מעולם לא הודה כי צייר והכין עתוני קיר אלה....
אהוב, חביב ועדין היה ונאמן על כל יודעיו וחבריו. גם מדריך היה, אך נטש הדרכתו זו, ושוב בגלל חוסר נטיה להתבלטות, דבר שדוקא מתבלט היה בו.
תמיד ישאר חיוכו הביישני והידידותי אתנו, וירחף בחלל הסניף, בין אותם עתוני קיר אשר להם כה התמסר. נזכור את צחוקו הלבבי, המשתפך. את שובבותו ורצינותו הנובעת מן הלב. את דרך לקיחת החיים בקלות, ודחיית הקשה שבהם, ואת ההקרבה העצמית למען האחרים.
זכרונו יהא שמור בינינו, וישמש לנו מופת במאבק על הגשמת החזון בשבילו נפל.
סניף הנוער-העובד, פרדס-חנה
מתוך הספר "לזכר הי"א", הכשרת גבע תש"ט

לזכר יעקב- בני ביתו

יעקב
"אינני יכול עוד לשבת פה, אני מוכרח לצאת להכשרה. אני מרגיש שאין ערך לחיים כאן. רק תפקיד אחד עתה לפנינו, תפקיד חלוצי, והוא במשק, בחטיבה המגויסת".
לא עצרנו בעדו. נדמה שכבר משנות ילדותו המוקדמות ביותר עוד בהיותו בגולה, תסס בו אותו לב יהודי חם. עוד לפני מלאת לו שלוש שנים, כשנסע פעם ברכבת ולאותה רכבת נכנס גרמני שיכור, והוא סטה ממנו, אמר לו נאצי אחד שישב באותו קרון:"ילד גרמני אינו מפחד". "איני מפחד", ענה הפעוט, "אבל אני יהודי". אותה גאוה ומסירות ללאום וערכיו, מסירות לבית, התפתחה בו כשגדל.
"יעקב" - כותב חברו - "חסון, בריא ויפה. תמיד מצא חן בעיני. טבעו, אופיו, היה בהם משהו מושך, משהו חביב, פשוט, כנה ואמיתי".
אכן, פשוט ואמיתי, בלי כחל ושרק. בלי "חכמות יתר". ישר עד לקיצוניות, פשטותו נבעה מתוך צניעותו. היה שחיין מציון, אך כשזכה בתחרות, היה יודע בהליכותיו הפשוטות שלא להפגין את הצטיינותו. הצטיין במלאכה, בציור. הדריך תקופת מה בתנועה, בגדנ"ע, במועדון לתעופה, ובאותו זמן למד בבית-ספר. ואף על פי כן לא ידע אדם שהוא עמוס עבודה, שהוא עושה יותר מהרגיל. כי הוא עשה הכל כמילוי חובה מובנת מאליה, באותה פשטות...
אהב לעזור לחברים ולשמחם. כשחלה חברו, הכין לו בריכת דגים ליד ביתו. הכיו קישוטים שונים למועדון בסניף מבלי שנתבקש לכך, תמיד היה מוכן להקריב למען האחרים. על כן חבבוהו כל יודעיו. לא הכרתי אדם שלא היה מחבבו. כי הוא היה כה לבבי ורחב לב בהליכותיו, תובע מעצמו בלבד. כי מאחורי החזות החיצונית שהפגינה פשטות, נראה נער מוכשר, מתעניין באפקים רחבים, ונתון למחשבות ולבטים.
אהב לעבוד. את הבטלה שנא. מילדותו היה מקדיש כל שעה פנויה לעבודה בגן ובבית. ביחוד אהב להכין עבודות קטנות מעץ, אבן, גיר וחמרה. תמיד שאף לשלמות. אם היה מכין דבר מה, ואם גם השקיע בו עבודה מרובה, היה מותר עליו. ואם לא עלה כחפצו, לא היה משלים. וכך היה עם ציוריו, וכך היה בכל מעשה שעשה. שאף לשלמות, לשלמות צורת פסל הגיר הקטן, לשלמות קופסת העץ, לשלמות יפי הגינה שליד הבית, ולשלמות אופיו.
בתקופה האחרונה היה כל לבו נתון להכשרה שאליה הצטרף. כאן ראה אפשרות להתגשמות שאיפותיו. במכתב ששלח הביתה אחרי צאתו להכשרה, כתב:"אין אתם יכולים לתאר לעצמכם כלל, כמה אני מרוצה פה. החברה מצוינת כמו שאמרתי לכם תמיד, וגם תנאי החיים טובים. מצב הרוח מרומם, אך בכל זאת אני נזכר לעתים בית ומתגעגע. אני שמח שנתנה לי האפשרות לכתוב, אפילו אם המכתב לא יגיע, נעים לי לכתוב מה שאני מרגיש".
אכן. כאן נתגשמו חלומותיו: הבית, החברה והאומה. הוא מצא לו חברת ידידים כלבבו, שלמענם היה מוכן לתת הכל, ויחד עם זה לא פגה מסירותו לבית. וכאן גם נתן עד תום לאומה.
בני ביתו
מתוך הספר "לזכר הי"א", הכשרת גבע תש"ט

  • מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.