בעיירה הקטנה בגרמניה, ששם נולד יצחק ושם חי עם הוריו ואחותו, חונך ברוח ציונית. הוריו, בעלי אחוזה גדולה בחוץ לארץ, חינכו את בנם להתמיד בעמל כפיהם, והשרישו בו את אהבת הקרקע ואהבת החי.
בעלותם ארצה, החלו יסורי הקליטה, וזמן רב עבר עד שהקימו משק קטן בהדר. בעמל רב וברצון כביר החלו האב ובנו בטיפוח משקם; ויצחק, שידע את עבודתו על בוריה, היה עמל בעבודתו מהנץ השחר עד שקיעת החמה, ועזר לאביו המזדקן בכל רגע פנוי. במאמצים משותפים עלה המשק ופרח.
מלחמת העולם פרצה. הנוער נקרא לדגל. יצחק התייצב בשירות חי"ש רמתיים. ביום עבד במשקו, ובלילה יצא לאימונים. אבל עם התקרב הסכנה למולדת, בימי מלחמת העולם השניה, עזב את משקו וגויס לבריגאדה. נגד רצון אביו הלך, לשרת באמונה ובאהבה רבה את ארצו במצרים ובבלגיה.
פעם ישבנו, בערב חרפי, והוא סיפר בהתפעלות רבה איך עבד כנהג בהעברת מעפילים בצרפת. בעיניו קראתי כי הוא חי את החוויה הזאת, שלמענה הקדיש מרץ ורצון בלי גבול.
בחזרו מן הצבא שוחחנו על עתידו. הוא אמר לי: "תראה, עוד יהיה משק זה הגדול והיפה במשקי השרון". ואמנם, אחרי שנה וחצי עמדה רפת חדשה, שיצחק הקים, ובתוכה 15 פרות. כמה נהנה ממראה המקום, ככה אהב לשבת ולהסתכל בפרי עבודתו. גם חלקת הקרקע של המשפחה הוכפלה במאמציו.
יצחק עבד בלי ליאות ובלי מנוחה. הוא ידע שמשק זה הוא עתידו, לכן טיפל בו והפריח אותו, והיה מלא תכניות לעתיד לבוא.
בטחון המדינה התערער, והנוער נקרא שנית לדגל. יצחק התייצב לאמן את תושבי הדר בנשק שהיה טמון ב"סליקים".
יחד אימנו אותם, יחד עסקנו ימים ולילות בהכנות לשיעורים הבאים. יצחק היה אומר: "אין להם צורך בתיאוריה יבשה. מול קנה יורק אש עליהם לעמוד, להריח אבק שריפה ולחרוש באפם את הקרקע".
יצחק הבין את ערכו של "המרי" בה`תש"ו, והאמין בו.
כשפרצה מלחמתנו - הלך יצחק, כמו אחרים, במכתב היחיד שקיבלתי ממנו, כתב: "ראה, ישי, אתה נמצא אצל `גבעתי` בדרום; חטיבתי עולה על `לטרון` כרגע; נפתח את הדרך, נעבור, נשחרר את ירושלים - וניפגש". כך, כך הוא רצה; גם אני רציתי בזה - אבל לא נפגשנו עוד. יצחק לא חזר מפעולות לטרון. רשמוהו כנעדר.
נער טוב היה יצחק, רע וידיד, מוכן לעזור לכל, ויחד עם ידידיו ידע להשתובב ולהרצין - הכל בעתו.

ישי שורצמן