נולד בשבת ב` אלול תרפ"ט בברודי, פולין (שם אביו: אליהו; שם אמו: מאניה). סבל בחייו ממחלות קשות ושונות. בן שלוש לוקח כפי המנהג המקובל ל"חדר". למד שם בחריצות ובשקידה מופלאה עד אשר החל ללמוד "חומש", בן חמש. מילדותו הצטיין בתפיסה טובה ובזכרון מצוין.
בשנת ה`תרצ"ה בא יחד עם משפחתו לא"י. את ראשית חינוכו בארץ קיבל בבי"ס עממי ברמתיים, אולם כבר בימי ילדותו הרגיש את הערך של החינוך התורני ונמשך אחריו. דבריו היו: פה לא אלמד, זה לא מקומי. אחרי זמן קצר הועבר ללמוד במגדיאל בת"ת על שם "חפץ חיים". פה למד כשנתיים בשקידה רבה והראה חריפות שכלו בכל תג ותג. היה חביב על מחנכיו וחבריו.
כשסיים פה את לימודיו עבר לישיבת הרב עמיאל בתל-אביב. פה, כמו בכל מקום, הראה את עמקותו הרבה ואת שכלו הבהיר והחריף. השאיר כתבים רבים מכל שיעורי הגמרא ובפרט ממה ששמע מרבו, והם שימשו לו ולאחרים כנכס יקר.
אחרי שלא נמצאה קבוצת תלמידים מספקת ומתאימה - החליט לעבור לפתח תקוה וללמוד שם בישיבת "הישוב החדש". קיבלוהו פה בשמחה ובהתלהבות, כי כבר מרחוק שמעו על ידיעותיו הרבות. בחור כזה היה רצוי בכל מקום. פה למד בשקידה ובחריצות יוצאת מן הכלל, היה מן התלמידים המוכשרים והטובים ביותר. היה אהוב מאד על רבו וחבריו, הכל שאפו להתקרב אליו ולהיות בסביבתו כי האציל מרוחו עליהם.
אחרי לימוד של שנה וחצי נכמרו רחמיו על הוריו העמלים שראה אותם כורעים תחת נטל עבודתם הקשה, והחליט לבוא לעזרתם, אבל כמו כן היתה החלטתו חזקה לא לעזוב את תורתו. מאז היה חצי יום עובד במשק ובחצי השני למד שיעור קבוע עם הרב ביטון ממגדיאל. את עבודתו עשה מתוך רצון ואהבה להורים, והשתדל לעשות הכל כפי יכולתו ולפעמים למעלה מיכולתו.
סניף "הפועל המזרחי" במקום בחר בו כבא כוחו ללשכת העבודה, ואף פה, אף כי הסביבה היתה זרה לו, התמצא במידה יוצאת מן הכלל. אף כי היה עוד נער רך בשנים - התמצא מהר בכל הדברים שהתעניין בהם. מתוך הסתכלות בלבד למד כל דבר, הבין בחשמלאות אף כי לא למד אותה, ורבים הפיקו תועלת מידיעתו זו. היה אהוב על כל הבריות.
בפרוץ המלחמה היה מהראשונים שנשמעו לצו והתגייס לשרת את מולדתו. תחילה לוקח לנתניה למחנה אימונים, שהה שם כחודש ימים והתאמן באימונים קשים. חי על לחם ומים בלבד, מפני שמטבח כשר עדיין לא היה בנמצא. היה אחד מאותם שדרשו בכל תוקף יסוד מטבח כשר - אבל בזמן שהותו שם לא יצא הדבר לפועל. אחר גמר האימונים קיבל חופשה קצרה, ובזמן הקצר הזה השתדל לעשות בבית כל אשר היה ביכולתו.
החופשה הקצרה נסתיימה, ומקום משכנו החדש היה עתה גן חיים; אמנם סמוך למקום מגוריו, אך העבודה היתה שם רבה והחופשות ניתנו אך לעתים רחוקות. אולם בכל זאת השתדל "לתת קפיצה" הביתה, ולו אך לרגע. בכל הזדמנות שהיתה לו היה שולח מכתב או פריסת שלום. שהה פה כחודש ימים ואחר כך עבר למחנה. בחול המועד פסח שנת תש"ח הועברה פלוגתו לכפר יעבץ. המקום היה מסוכן מאד, אך בכל זאת שמח על העברתו, כי שם היה מטבח כשר. גם שם נוצלו כשרונותיו: קו החשמל נותק בפגזים, ולא היה מי שיוכל לתקן את הקלקול; חשמלאי שנזדמן הודיע כי יוכל לסדר זאת, בתנאי שתינתן לו עזרת ישראל, הנמצא שם.
זמן רב עבר וחופשה לא קיבל. באחד הימים הודיע המפקד, כי אחדים מהבחורים שהצטיינו ביחוד, יקבלו חופשה יוצאת מגדר הרגיל. בין היחידים זכה גם ישראל בפרס זה. בבואו הביתה לא נח ולא שקט עד אשר סידר הכל במשק. בגמר חופשתו חזר לכפר יעבץ והיה שם כחודש וחצי. כל הזמן היו הוא וחבריו במשלטים, ולא ראו את אור השמש. אח"כ הועברו שנית למחנה, ומשם נשלח לכל הקרבות שהיו בזמן ההוא. השתתף בקרבות הקשים בלטרון. היה מהבראניסטים הטובים ביותר. כשחזרו מקרב לטרון - נשלח מיד לקרב קקון והיה מן הראשונים שנכנסו לאותה עיירה ערבית. כשחזר לחופשה קצרה מקרב זה - היתה רגלו חבושה; וכששאלו אותו מה יש לו ברגל, ענה בבת צחוק: "רק סריסה קלה", "זה לא כלום"; ורק לאחר זמן נודע כי זו היתה סריטה עמוקה מרסיס של פגז. השתדל תמיד לא לצער את משפחתו. מעולם לא סיפר על הנעשה במחנה. ברגל חבושה שב לקולה, ופה עמד בגבורה וחיפה במקלעו על מחלקה שלמה, עד אשר נפל חלל בערב שבת ט` תמוז ה`תש"ח. הובא לקבורה בנתניה רק בי"ב תמוז, בקבר אחים.

אחיו - אליהו