כשכתבנו את דיברי ההספד לליאור ביום הלוויה, זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיי, דבר שלא שיערתי שיקרה לעולם. אחד הדברים שכתבנו ואמרנו, את ליאורי שלכם /שלנו קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי לתאר במילים.

לליאור הייתה עוצמה ואישיות כזאת שאפשר רק לחוות שפוגשים אותו. בלי לדבר הרבה בלי להשוויץ, הוא תמיד דיבר בגובה העיניים, ורק שהיינו יושבים איתו היינו מרגישים את הכוח האמיתי שלו.

רציתי מאוד לספר לכולם על איך ליאור אהב את החיים, ואיך הוא הספיק לעשות כל כך הרבה וכל זה רק ב-28 וקצת שנים, מה שאנשים לא חולמים לעשות בחיים שלמים.
הוא הספיק להיות תלמיד מצטיין ,ספורטאי מצטיין, חייל מצטיין, חבר אמיתי, הוא הספיק לעשות קצת שטויות שגרמו לנו להרגיש טיפה יותר טוב עם עצמנו, הוא הספיק לבלות ולטייל המון בארץ וגם בחו"ל, הספיק לא מעט בלו"ז הצפוף. הוא הספיק להתנסות ולחיות קצת חיי סטודנט ולמצוא אהבה, ועוד איזה אהבה, אהבת חייו. שלא ברור איך וכיצד הצליחה אפילו לשדרג מעט את ליאור הכמעט מושלם שחשבנו שאי אפשר לשפר יותר. והכי הכי חשוב הוא הספיק להיות אב גאה. אחד הדברים היפים ביותר אצל ליאור היה היכולת לחיות את "ההיום" בלי עבר, מעט עתיד, אבל הרבה הווה. הוא תמיד ידע להעריך את מי שאהב ולא פעם ידע לומר זאת, או עשה מעשה שידעת מה החשיבות של אותו מעשה. ואפילו שלפעמים לא היה מתאים לו כי שחקנו כדורסל הוא היה יודע לעצור ולבחור את סדר העדיפויות.

לקחת את האחריות ולמלא אותה טוב לא פחות ממצויינות. וכך נראה ליאור שקדן, שקט, צנוע, יפה, חכם, חזק, אמיץ , חרוץ, ומלא תשוקת חיים. לפעמים היה נראה כאילו היו לו קוצים בישבן כאשר היה רץ ממקום למקום להספיק לעשות הכל, והתכונה הכי חשובה הוא למד את ערכי המשפחה ואהבה אדירה לארץ ולזולת וכמובן למשפחה למרות שבשנים האחרונות התרחקנו מעט, מכח הנסיבות והמרחק הרב בינינו. תמיד נשארנו חברים. תמיד שמחתי ואפילו לפעמים השווצתי לקרוא לליאור חברי, אבל התגאתי יותר שידעתי שאני הוא חברו.

ואפילו שאין בינינו קירבת דם, ליאור היה אחי הגדול והאהוב

קובי ב.
חבר ילדות