רס"ן עברי (חבר לקורס טייס)
שמרלינג , חבר יקר
(שמרלינג – כינוי שניתן לליאור בקורס טייס ע"י חבריו)
חווינו הרבה חויות ביחד ותמיד היה לנו כיף להיות אחד עם השני. אבל סיפור אחד באמת שווה שיכתב ויזכר לעוד הרבה שנים.
אני מתנצל מראש שלא כל הפרטים יהיו בדיוק כמו שאתה ראית אותם והכל מגיע מהזיכרון שלי מאותם ימים נפלאים.
מתחיל המילוט, זורקים כל אחד לבד והוא מתחיל ללכת. מחפש מקום מסתור קרוב להתחבא עד הלילה. משם ממשיכים בהתגנבות לכיוון הנ.צ הבא. בדרך מסוקים, כלבים וחיילים מחפשים את כולם. כשמגיעים לנ.צ, מחברים בין שני אנשים שמגיעים בערך באותו זמן וכל זוג ממשיך ביחד עד סוף המילוט. אני מתקרב לנק` רואה כמה חבר`ה שהייתי מעדיף להמשיך לבד את כל שאר הימים ולא להיות איתם, הם עוברים ואז אני רואה אותך מגיע מיד אני מגביר קצב ואיזה אושר- אנחנו זוג להמשך המילוט. אתה, בלי להגיד דבר, לוקח את הג`ריקן (הפק"ל היותר כבד) ואני לוקח את הקשר.
משם מתחילות חוויות שרק בסיטואציה כל כך הזויה יכולות לקרות.
אנחנו מסתכלים במפה ומתחילים ללכת לכיוון הנ.צ הבא. בדרך אנחנו בקושי מצליחים לספור צעדים (אולי בגלל תופעות הלוואי מהכדורים נגד קדחת המערות). הגענו לאיזור המסתורים הבא כשהשמש כבר התחילה לזרוח, מרוב עייפות נרדמנו תוך שניה. אני לא זוכר מה הייתה אז השעה (בערך 11 בצהריים) אבל היה כל כך חם (מחבוא בלי צל) שבסוף החלטנו שעדיף שיתפסו אותנו מאשר להשאר בחום המטורף הזה. קמנו ועברנו למקום הראשון שראינו עם צל.
איזו הקלה. הלילות עוברים ואנחנו הולכים הרבה. פתאום, אנחנו שומעים שמישהו רץ לכיווננו! אתה, בלי בעיה, רץ מהר ממנו והוא לא מצליח לתפוס אותך,אבל אותי (שאני לא בדיוק מהאנשים שרצים מהר, במיוחד לא אחרי שני לילות הליכה וסוכריה אחת) - המפקד תופס. אתה כמובן חוזר וחוטף איתי את העונש: הורדת כמה נק` מהציון. ממשיכים ומוצאים מקום מחבוא מדהים בתוך איזה ערוץ , משקיעים בו הרבה כדי שלא ימצאו אותנו ומתמקמים להמשך היום.
הכל היה שקט עד שמגיע איזה פינצ`ר קטן ורעשן, והוא נובח ונובח, נראה שהוא ממש מרוצה מהמציאה שלו. היה רצון להשתיק אותו, אבל אתה יודע שלא כדאי ושהצבא השקיע הרבה בכלב הדפוק הזה שתפס אותנו. אחריו מגיעים שני אנשים שגם הם מורידים לנו כמה נק`. אחרי שהם נותנים לכלב שלהם חתיכת קבנוס, מתנה על המציאה שלו, הם מציעים גם לנו (לא לקחנו).
אז אנחנו קמים ומתחילים לחפש מקום מסתור אחר. די מוזר ללכת בשעות היום, לראות מסוקים ומחפשים נוספים. נכנסנו, למרות כל האזהרות וההסברים- למערה. איזה כיף במערה, קריר ונעים ואין סיכוי שמישהו יגיע לפה. וגם אם יגיע, לפחות אנחנו נעביר פה את היום בכיף.
פתאום הדברים משתנים: אני אומר לך: "שמרלינג משהו מגרד לי בגב..." ואתה, עם הצחוק המלא שלך, אומר לי שאפסיק לבכות ושאין פה שום דבר. אחרי שתי דקות אתה אומר שמשהו מגרד לך בגרב ואני מתחיל לצחוק, אני מוריד את החולצה ואתה נשפך מצחוק, ממש לא יכול לדבר. ואז, בין נשימות, אתה אומר לי שכל הגב שלי מלא עקיצות! (עדין לא ברור ממה). אנחנו מסתכלים מה מסתובב שם בתוך המערה ורואים כמות לא קטנה של קרציות מסתובבות על הרצפה (מזל שלקחנו כדורים נגד קדחת המערות, שקרציות אלו שמעבירות) מכאן מתחילה מלחמה של ממש. כל אחד מתכסה בכמה שיותר שכבות ביגוד, כולל כפפות, גרביים על המכנסיים, כובע הסוואה פרוס עד הצוואר. אנחנו מבינים שהולך להיות לנו יום ללא מנוחה של ממש, אז אנחנו מתיישבים עם הראשים מכופפים בגלל הגובה של המערה ומתחילים במבצע חיסול קרציות. אחד שם קרציה על אבן והשני הורג אותה עם אבן נוספת. מגיעים לקצב של 50 בדקה... כן, היו שם מלא. ממש בלי סוף. כשיורד החושך אנחנו בורחים החוצה ומדווחים (זה היה חובה) שאנחנו נעקצנו, לא בדיוק עקיצות, יותר נשיכות. אחרי בערך שעה הגענו לרופא הוא מסתכל עלינו ושואל איפה לעזאזל היינו?? אנחנו לא עונים והוא לא שואל יותר רק נותן לנו את הפנס שלו ואומר לנו להחליף את כל הבגדים ולבדוק שאין יותר קרציות עלינו. כל אחד צריך לבדוק את השני. אנחנו מתחילים במלאכה. קור כלבים בחוץ ואף אחד לא ממש רוצה להשאר ערום בקור הזה, אבל אין ברירה. והדוקטור עומד ומשגיח ואומר כל הזמן לבדוק בכל המקומות, גם בין האצבעות ברגליים וגם בחור של הת..... בקור שהיה שם לא חשבנו יותר מידי ובדקנו אחד את השני גם באזורים שפעם אחרונה ששיתפתי מישהו בהם היה בגיל 7 כששיחקתי בתור חולה והשכנה שלי הייתה הרופאה...
בחרנו להדחיק את החוויה ולהמשיך את שני הלילות הנותרים. המילוט נגמר ואנחנו אחרי מקלחת. כל אחד סופר את כמות העקיצות שהוא חטף מהקרציות. אני עם בערך 140 עקיצות, אתה עם בערך 90 עקיצות ושנינו יחד עם חוויה שלא נשכח.
ליאור, אתה היית חבר קרוב, דואג, אהוב ואוהב.
אני שמח מאוד על הזכות שהייתה לי להכיר אותך לחוות איתך חוויות. ואני עצוב, עצוב מאוד שלא נזכה לעוד כאלה.
(שמרלינג – כינוי שניתן לליאור בקורס טייס ע"י חבריו)
חווינו הרבה חויות ביחד ותמיד היה לנו כיף להיות אחד עם השני. אבל סיפור אחד באמת שווה שיכתב ויזכר לעוד הרבה שנים.
אני מתנצל מראש שלא כל הפרטים יהיו בדיוק כמו שאתה ראית אותם והכל מגיע מהזיכרון שלי מאותם ימים נפלאים.
מתחיל המילוט, זורקים כל אחד לבד והוא מתחיל ללכת. מחפש מקום מסתור קרוב להתחבא עד הלילה. משם ממשיכים בהתגנבות לכיוון הנ.צ הבא. בדרך מסוקים, כלבים וחיילים מחפשים את כולם. כשמגיעים לנ.צ, מחברים בין שני אנשים שמגיעים בערך באותו זמן וכל זוג ממשיך ביחד עד סוף המילוט. אני מתקרב לנק` רואה כמה חבר`ה שהייתי מעדיף להמשיך לבד את כל שאר הימים ולא להיות איתם, הם עוברים ואז אני רואה אותך מגיע מיד אני מגביר קצב ואיזה אושר- אנחנו זוג להמשך המילוט. אתה, בלי להגיד דבר, לוקח את הג`ריקן (הפק"ל היותר כבד) ואני לוקח את הקשר.
משם מתחילות חוויות שרק בסיטואציה כל כך הזויה יכולות לקרות.
אנחנו מסתכלים במפה ומתחילים ללכת לכיוון הנ.צ הבא. בדרך אנחנו בקושי מצליחים לספור צעדים (אולי בגלל תופעות הלוואי מהכדורים נגד קדחת המערות). הגענו לאיזור המסתורים הבא כשהשמש כבר התחילה לזרוח, מרוב עייפות נרדמנו תוך שניה. אני לא זוכר מה הייתה אז השעה (בערך 11 בצהריים) אבל היה כל כך חם (מחבוא בלי צל) שבסוף החלטנו שעדיף שיתפסו אותנו מאשר להשאר בחום המטורף הזה. קמנו ועברנו למקום הראשון שראינו עם צל.
איזו הקלה. הלילות עוברים ואנחנו הולכים הרבה. פתאום, אנחנו שומעים שמישהו רץ לכיווננו! אתה, בלי בעיה, רץ מהר ממנו והוא לא מצליח לתפוס אותך,אבל אותי (שאני לא בדיוק מהאנשים שרצים מהר, במיוחד לא אחרי שני לילות הליכה וסוכריה אחת) - המפקד תופס. אתה כמובן חוזר וחוטף איתי את העונש: הורדת כמה נק` מהציון. ממשיכים ומוצאים מקום מחבוא מדהים בתוך איזה ערוץ , משקיעים בו הרבה כדי שלא ימצאו אותנו ומתמקמים להמשך היום.
הכל היה שקט עד שמגיע איזה פינצ`ר קטן ורעשן, והוא נובח ונובח, נראה שהוא ממש מרוצה מהמציאה שלו. היה רצון להשתיק אותו, אבל אתה יודע שלא כדאי ושהצבא השקיע הרבה בכלב הדפוק הזה שתפס אותנו. אחריו מגיעים שני אנשים שגם הם מורידים לנו כמה נק`. אחרי שהם נותנים לכלב שלהם חתיכת קבנוס, מתנה על המציאה שלו, הם מציעים גם לנו (לא לקחנו).
אז אנחנו קמים ומתחילים לחפש מקום מסתור אחר. די מוזר ללכת בשעות היום, לראות מסוקים ומחפשים נוספים. נכנסנו, למרות כל האזהרות וההסברים- למערה. איזה כיף במערה, קריר ונעים ואין סיכוי שמישהו יגיע לפה. וגם אם יגיע, לפחות אנחנו נעביר פה את היום בכיף.
פתאום הדברים משתנים: אני אומר לך: "שמרלינג משהו מגרד לי בגב..." ואתה, עם הצחוק המלא שלך, אומר לי שאפסיק לבכות ושאין פה שום דבר. אחרי שתי דקות אתה אומר שמשהו מגרד לך בגרב ואני מתחיל לצחוק, אני מוריד את החולצה ואתה נשפך מצחוק, ממש לא יכול לדבר. ואז, בין נשימות, אתה אומר לי שכל הגב שלי מלא עקיצות! (עדין לא ברור ממה). אנחנו מסתכלים מה מסתובב שם בתוך המערה ורואים כמות לא קטנה של קרציות מסתובבות על הרצפה (מזל שלקחנו כדורים נגד קדחת המערות, שקרציות אלו שמעבירות) מכאן מתחילה מלחמה של ממש. כל אחד מתכסה בכמה שיותר שכבות ביגוד, כולל כפפות, גרביים על המכנסיים, כובע הסוואה פרוס עד הצוואר. אנחנו מבינים שהולך להיות לנו יום ללא מנוחה של ממש, אז אנחנו מתיישבים עם הראשים מכופפים בגלל הגובה של המערה ומתחילים במבצע חיסול קרציות. אחד שם קרציה על אבן והשני הורג אותה עם אבן נוספת. מגיעים לקצב של 50 בדקה... כן, היו שם מלא. ממש בלי סוף. כשיורד החושך אנחנו בורחים החוצה ומדווחים (זה היה חובה) שאנחנו נעקצנו, לא בדיוק עקיצות, יותר נשיכות. אחרי בערך שעה הגענו לרופא הוא מסתכל עלינו ושואל איפה לעזאזל היינו?? אנחנו לא עונים והוא לא שואל יותר רק נותן לנו את הפנס שלו ואומר לנו להחליף את כל הבגדים ולבדוק שאין יותר קרציות עלינו. כל אחד צריך לבדוק את השני. אנחנו מתחילים במלאכה. קור כלבים בחוץ ואף אחד לא ממש רוצה להשאר ערום בקור הזה, אבל אין ברירה. והדוקטור עומד ומשגיח ואומר כל הזמן לבדוק בכל המקומות, גם בין האצבעות ברגליים וגם בחור של הת..... בקור שהיה שם לא חשבנו יותר מידי ובדקנו אחד את השני גם באזורים שפעם אחרונה ששיתפתי מישהו בהם היה בגיל 7 כששיחקתי בתור חולה והשכנה שלי הייתה הרופאה...
בחרנו להדחיק את החוויה ולהמשיך את שני הלילות הנותרים. המילוט נגמר ואנחנו אחרי מקלחת. כל אחד סופר את כמות העקיצות שהוא חטף מהקרציות. אני עם בערך 140 עקיצות, אתה עם בערך 90 עקיצות ושנינו יחד עם חוויה שלא נשכח.
ליאור, אתה היית חבר קרוב, דואג, אהוב ואוהב.
אני שמח מאוד על הזכות שהייתה לי להכיר אותך לחוות איתך חוויות. ואני עצוב, עצוב מאוד שלא נזכה לעוד כאלה.