ליאור,
לא ייאמן שרק לפני כמה ימים דיברנו בטייסת ועכשיו אתה אינך עוד איתנו. השקט והשלווה שאפיינו אותך כל כך חריגים במציאות הישראלית, אך חריגים שבעתיים בהתייחס במסלול שבחרת לעצמך. מסלול פיקודי, שכל כך קל להפוך בו לעצבני, כועס, חסר סבלנות, מהלחץ, מהאחריות הגדולה והבלת"מים מסביב.
איך הצלחת לשמור על חיוך תמידי, גם כשלא הכל הסתדר מסביב? תמיד חשבתי שמדהים לראות איך אתה קורן מעין שלוה שהקרינה גם על האחרים. רק היום נתקלתי במייל ששלחת לכל אנשי צוות האוויר בטייסת לגבי טיסות קרובות.
המשפט "נפגש בטייסת" בסוף הכה בי.