אח שלי,

אני כותבת לך בערב מלא עננים שחורים המאיימים לגשם, בשמים שהירח אינו נראה בהם, בשמים אשר מחזירים אותי לאותו ערב חשוך וארור שסיים את חייך, שלקח אותך ממני, מאמא, מאבא, מפני ומסיון, שלקח אותך מהמשפחה שלך, מהמשפחה שלנו.
ערב כזה שקבע בדרך כל כך אכזרית שהביתה כבר לא תחזור, שדמותך לא תשתקף מעינינו וצחוקך לא יישמע באוזנינו ושכל מה שנשאר לנו זה לחיות אותך מתוך תמונה וזכרון. ערב כזה שהפך את חיי, עד שבאופן בלתי נמנע סיים גם חלק מהם ופתח חלק אחר. חלק שהמילים געגוע, דאגה, כאב ואובדן קיבלו משמעות, שלפעמים נראה שבלתי אפשרי לחיות איתם.
חמש שנים, חמש שנים, שיקו, אני קמה בבוקר ותמונתך מונחת אל מול מיטתי ומאיזה מקום שאני לא מסתכלת עליה אני רואה אותך מסתכל עליי בחזרה, בעיניים פקוחות לרווחה וממלאת אותי התחושה שאתה שומר עליי וששום מוות בעולם לא יכול להפריד את האהבה המיוחדת שלנו.
ועדיין אחרי חמש שנים אני כותבת לך, עדיין לא נראה לי הגיוני לכתוב עליך, אתה פשוט יותר חי ממת אצלי ואני חושבת עליך, דואגת, מתגעגעת ואוהבת אותך כמעט בכל רגע של כל יום, של כל חודש, של כל שנה.

חושבת איפה אתה וכועסת איפה היה אלוהים ועל מה הוא חשב כשהחליט לקחת אותך ממני.
מישהו אמר לי אחרי מותך שהחיים חזקים מהמוות. היום אני יודעת שיש לזה תנאי והוא שהמוות והחיים שלך הם חלק מהחיים שלי, כי רק אז אתה מצליח לשמור על איזושהי שפיות בעולם של חיים בלעדיך. אני חושבת על כל הדברים שהשתנו והתחוללו מאז שנהרגת, מדמיינת אותך נכנס הביתה פתאום ואומר לי בדרך הכל כך מיוחדת שלך, "אתי, זה לא היה ואת השתנית, סיון התגייסה, פני התחתנה ואמא ואבא - הם כבר לא נראים אותו דבר". ואני לא מצליחה. אני עדיין רואה אותך כמו בתמונה, כמו ביום שהלכת, אפילו לא בן עשרים שנה, עם אותו חיוך ואותה כנות ותמימות שהיו כל כך חלק ממך - חושבת ומדמיינת אותך חמש שנים יותר גדול, אולי עם תספורת אחרת, יותר חסון, אבל מבלי לשים לב אני עדיין חוזרת לאותה התמונה, זאת שיש לי ליד המיטה, זאת שבה אתה אפילו לא בן עשרים שנה.
אבל בדבר אחד אני בטוחה, שאם אלוהים היה משאיר לי אותך, היית כזה מוצלח, כזה שהיה מה להתגאות בו, כזה שלא צריך לדאוג לו, אחד שאפשר היה תמיד לסמוך עליו. כי תמיד ידעתי שאפילו שאתה יותר קטן ממני, אתה תהיה לי אח גדול, מישהו שאני תמיד אוכל לבוא אליו כשטוב או כשרע, כדי לקבל את העצה הכי טובה או את החיוך המעודד או סתם את תחושת הביטחון שאתה שם. שהרי ככה זה היה עוד כשהיית, אפילו לא בן עשרים שנה. ועכשיו, כשאין לי אותך, אני בכל זאת פונה אליך, מדברת ומספרת לך. ואפילו שתשובתך ועצתך אינן נשמעות, אני ממשיכה. אין לי עוד אח אחר מלבדך, ואני עדיין מחכה לך וזקוקה לך ולא מצליחה להתרגל לחסרונך ואלוהים יודע שיש לי ימים שאני כל כך צריכה אותך.

זוכרת ומתגעגעת עד ייאוש לערבי שבת סביב השולחן איתך, לקול הצחוק שלך, למריבות הילדותיות שלנו, לראות אותך, להעיר אותך, לדבר איתך, לייעץ ולהתייעץ איתך ולספר לך, למראה של יום ראשון בבוקר, שאתה יורד עם המדים, לפרצופים המיוחדים שלך, לתמימות והילדותיות שהיו בי לפני מותך. לעיניים המבריקות מאושר ומגאווה של אמא ואבא כשהיו רואים אותך במדים חוזר מהצבא, לצניעות ולהיגיון הבריא ולצדק שהיו כולם שלך.

לימים שהכאב הכי גדול היה שחבר עוזב או שרבתי עם חברה, לימים שבבית שלנו, שיקו, דמעות בכי וכאב לא היו עניין שבשגרה, לימי שישי שאמא היתה מדליקה רק נרות שבת ולא נרות נשמה. אתה חסר לי עד כאב, עד מחנק, וזה לא עובר - אחרי חמש שנים, שיקו, אני יודעת שזה אף פעם לא ייגמר, שמותך גרם לי לנכות ושהדרך היחידה לחיות איתה זה להשלים איתה ואת זה אני מסרבת לעשות ואני חרדה מהיום שזה יגיע ונראה כי עדיין, על אף שעולים לבית העלמין כדי להדליק לך נר, חיים בתחושה שיום אחד אתה תופיע והכל ייגמר.
ואת המכתב הזה, אח שלי, שאין לו מען ברור, אני שולחת לך לאיפה שאתה רק נמצא, מחבקת בגעגוע חונק ואוהבת אותך. נושאת תפילה לזכרך ולמען תנוח על משכבך בשלום.

אחותך אתי