נולד בשבת, ה` בטבת שנת ה`תרע"ד, בעיירה קטנה בגרמניה הדרומית. בהתבגרו החליט להתמסר למקצוע הרפואה. כאביו התחיל לימודיו באוניברסיטה שבפראנקפורט, בשנת 1932, אולם בעלית היטלר לשלטון הרגיש שמקומו אינו באוניברסיטה, אלא בעבודה ממשית בא"י. מיד עבר ללימוד הצינקוגרפיה, עד שקיבל רשיון לעליה.
 
עוד בגרמניה היה ספורטאי מובהק, אירגן וניהל את הספורט היהודי בעיירתו ובכפרים הסמוכים, שם גרו יהודים רבים שקודם לכן לא אורגנו בתנועה יהודית. עבודתו זו הוכתרה בהצלחה רבה, ובצאתו השאיר אחריו אירגון מסודר למופת שעסק לא רק בספורט כי אם בעבודה יהודית-ציונית בכלל.
פעם אחת נודע לו, ממכתב מידיד, כי בא"י יוכל להתקבל במשטרה כקצין. התלהב מאד מהרעיון הזה, ובעלייתו נרשם מיד לשירות המשטרה, אולם לא נתקבל כקצין, אלא כשוטר רגיל. הוא עבד בכל ענפי המשטרה השונים, גם בחברון הערבית, בפרוץ מאורעות ה`תרצ"ו עבד בעיר העתיקה בירושלים, אחרי כן היה אחראי לשמירת תחנות המים בלטרון וסאריס, עד פרוץ המלחמה העולמית; אז שימש כקצין אימונים במשטרה הנוספת.
 
אף על פי שידע כי אין לו אפשרויות לעלות לדרגות גבוהות יותר, מסיבות ידועות למדי, החליט שמקומו במשטרה, וברי היה כי הוא נחוץ ודרוש שם, כי הוא פועל למען בטחון העם. באוקטובר 1947 עזב את שירותי המשטרה ועבר למנגנון הקבוע של ה"הגנה".
 
תמיד היה אהוב מאד בקרב השוטרים היהודיים, שכולם ידעו את התלהבותו, ורבים אף הושפעו ממנו. מטבעו היה אופטימי, וראה בכל דבר ומקרה את הטוב והיפה. אהב את הארץ ותושביה אהבה עזה, והאמין באמונה שלמה כי מדינת ישראל קום תקום. אף בחדשים הקשים והמסוכנים, אחרי החלטת או"ם, לא הרהר ולא היסס אף רגע כי סוף כל סוף ינצח הצדק, ואומת ישראל תהיה חפשית בארץ חפשית.
 
האופטימיות המושרשת בו נתנה לו גם אומץ וקורת רוח. לכן לא שמע לאזהרות חבריו, שהזהירוהו כמה פעמים שיחדל לנסוע לביתו בתלפיות. אמנם הכיר יפה את הסכנה הצפויה לו בכל נסיעה, אבל האמין במזלו האישי. את שכונת תלפיות לא רצה לעזוב בשום פנים, כי - כך טען - מה יהיה בסופה, אם גם הצעירים יברחו ויפקירו את השכונה? בכל עת היה האקדוח מוכן בידו, וכך נסע גם בדרכו האחרונה מביתו לעבודתו. הערבים התקיפוהו ביריות על יד בית הדפוס הממשלתי. לפני מותו הספיק עוד לירות ולפגוע בתוקפו, אשר נהרג במקום. במותו כבחייו גילה את אומץ לבו, קור רוחו ונאמנותו לעם ולארץ.

אסתר שטינהאור