הקדשה

מאז שעופר הלך מאיתנו לפני עשר שנים הפכנו לנו למסורת ולמנהג יום בשנה לטייל בחיק הטבע טיול שבו משתתפים המשפחה, החברים ובמשך השנים גם החברים של החברים. יום זה שהוא כולו הפנינג גדול של חיוכים וכיף ואופטימיות מחד, ומאידך של אהבת הארץ והכרתה דרך הרגליים מבטא לא במעט את האופי של עופר שלנו. שהיה מטייל והגיע לפינות הכי רחוקות ונידחות בארץ וידע להוציא מהחיים את הכיף שבהם.

ביום זה אנו עם עופר, מלווים אותו והוא אותנו, ממשיכים את מורשתו ומנציחים אותו בתודעתנו. אומרים "אדם מת לא כאשר הוא הולך מן העולם, אלא, כאשר מפסיקים לזכור אותו". אנו זוכרים אותך יום יום ואתה איתנו. וראייה טובה לכך היא היום, בו אנו מטיילים, סופקים קצת מורשת מאז קום המדינה, רואים את המראות וזוכרים אותך.

אתה חסר לנו ביום יום ואנחנו מתגעגעים אליך ואוהבים אותך עד בלי גבול.

בחוברת זו הבאנו קצת מהדברים שנאמרו עליך במשך השנים, מהטיולים שעשינו מדי שנה על שמך, ומהזיכרונות של מכריך ומוקיריך וניסינו לקבץ אותם יחד. בתקווה שהמוצר המוגמר יהלום ולו במעט את שרצינו להביא לידי ביטוי.

אמא, אבא, לימור ודביר
וכל המשפחה והחברים

מכתב מאבא

הי עופר, מה נשמע?

אני שוב כותב לך לספר לך איך אצלנו ומה קורה. כפי שאתה יודע בוודאי התרחש הרבה בעשר השנים האחרונות והרי סיפרתי לך על דברים רבים. על לימור ודביר שבגרו, סיימו צבא והחלו את חייהם ב"אזרחות". על חברים של מה"עורב" ומהשכונה, מה הם עושים. ואחרונים עלינו אמא ואבא. אנחנו מתגעגעים אליך מאוד ורוצים לראותך, בגרנו והשתנינו מאוד.

המון פעמים מעסיקה אותי המחשבה שאילו היה אחרת והייתי בא לבקרך, איך היה הביקור, האם זה היה בקיבוץ בערבה שאתה בוודאי הנך אחד מאנשי המפתח שם, היינו הולכים לשדות הפתוחים שאתה כה אוהב, נוהגים על הטרקטור שלך והיית מסביר לי על הזנים של הגידולים החקלאיים שאתה מפתח. או אולי הייתי מבקר אותך באקדמיה שם אתה היית מרביץ תורה לסטודנטים כפי שרק אתה יודע לעשות זאת. או שאתה היית עומד בראש פרוייקט והיית מסביר לי בשפה העשירה שלך את התהליכים הקשורים בו. ובבית שלך במוסך היה האופנוע שאתו טיילת וחרשת את כל הארץ ואפילו עשית קורס במכונאות. ובבית רעייתך הנהדרת והזאטוטים כי הרי כל העולם פרוס בפניך ואתה רק צריך לבחור באיזה שביל לצעוד. אני רואה את דמותך כך נינוחה וחייכנית.

אתה יודע, עופרי, פעם בשנה אנחנו כל המשפחה והחברים יוצאים ליום של כיף בטיול שיש בו קצת היסטוריה, מורשת קרב, טבע, בוטניקה, הליכה בטבע לפעמים במדרונות (ועל הקטעים הקשים יש "קיטורים" פה ושם) ואנחנו מרגישים אותך אתנו כאשר אתה רואה את כל האנשים לבושים בשלל צבעים ושמחים. שלושה דורות, סבים, ילדים ונכדים מטיילים בטבע ומנציחים את המורשת שכה אהבת "להכיר את הארץ דרך הרגליים". זה מראה מלבב מאוד ונותן נחמה לחסרונך.

כמובן שיש גם הרבה געגועים ומידי פעם איזה דמעה שמנגבים בסתר על מנת שאף אחד לא יראה. בשעות האלה השיחות שלנו, שלך ושלי, שהן תמיד יישארו רק בינינו לפעמים "פילוסופיות" ולפעמים סתם ענייני דיומא ולפעמים ברומו של עולם.

לפעמים אתה עוטף את עצמך בשתיקה ולא עונה ולפעמים דווקא כן, ואתה מספר לי כמה אתה רוצה להיות אתנו ועל חסרוננו אצך, אני משתדל להיות "אופטימי" ו"חזק" ו"לא נשבר" אך אתה יודע את האמת ושלא תעיז לספר לאף אחד.

מתגעגע אליך מאוד, אוהב אותך ורוצה לראותך בקוצר רוח.

אבא האוהב

מכתב מאמא

עופרי בני אהובי
עשר שנים עברו
באותו היום הזמן קפא מלכת
ההודעה שניפצה את עולמי לרסיסים
שנה אחר שנה עשר שנים.
נוסעת בזמן שאול של זיכרונות עבר.
בזמן הווה בין תקווה לייאוש.
בין כאב דמעות ותהום עמוקה.
עדיין מחפשת את דמותך התמירה
בין חיילים בני גילך
לא אחת מוצאת את עצמי מולם ושואלת
האם זה אתה בני אהובי.
מוצפת בגעגועים לתינוק, לילד, לנער המתבגר
לגבר יפה התואר והמראה.
לדמותך המתנשאת לשני מטר גובה
לחכמתך האין סופית - במשפט אחד סיכמת
שיחה או ויכוח של שעות.
מתגעגעת לכניסתך הביתה ודמותך התמירה
אהלן משפחה! לחיבוק ולנשיקה
לאותם שעות שרקדנו לצלילי המוסיקה
של אלביס והחיפושיות
מתגעגעת לערמת הספרים בחדרך
ותמיד ספר בידך.
לאותם שיחות שהעשירו אותנו בחכמתך
הכאב והרגשות מתחדדים בשמחות
ובחגים את חסרונך כולנו מרגישים.
עופרי, אחיינים שניים נולדו לך
בר ועומר מקסימים ומתוקים
הנחמה והתקווה של המשפחה.
אני חיה בתחושה של חסר תמידי
בתוך בועת חיים
ומנסה לעצב את חיי
כך שנה אחר שנה - עשר שנים.

אוהבת אותך עד עולם

אמא

לימור

מה אני אחותך שיתומה מאח כזה נדיר יכולה לכתוב שלא ברור מאליו?

אני יושבת עכשיו עופר שלי כמו ילדה בת 3 מביטה בתמונה שלך שמעל ראשי ובוכה ושואלת למה?

וכועסת כל כך. עופר, הנה עברו כבר עשר שנים מאז נקברת.

10 הוא מספר השלמות שתמיד שואפים להגיע אליו, אבל בשבילי לפני עשר שנים חרב העולם, אל תכעס עלי עופר, על הדמעות הללו.

אני בטוחה שהיית רוצה לדעת שאנחנו כאן תמיד שמחים ומחייכים, אבל אתה חסר לי ואין לי כוחות יותר.

אני בטוחה שאתה שם, שם לב מלמעלה שאני משתדלת, אני קמה בבוקר עוטה מסכה של "החיים הרגילים" ויוצאת לעולם.

והנה, אפילו שחלפו 10 שנים הכרית עדיין ספוגה דמעות מהחלומות עליך והשאלות והתהיות מה היה קורה אתך אילו היית אתנו. זה קשה לשחק במשחק הזה ולהמשיך בלעדיך, בפנים בתוך הנפש הרגש הזה חזק ממני ומכל מסיכה שאעטה על פני, הדמעות תמיד ירטיבו את המסכה וימחקו את האיפור של "הליצן הצוחק".

לפעמים אני רוצה להעלם, לברוח מהמציאות ולהתעלם מהכל ורק ההורים שלנו והמשפחה שלי שלא תזכה לעולם להכיר אותך נותנים לי את הכוח להמשיך ולא לאכזב את אמא ואבא ואת כולם, אותך, את עצמי. אני מתגעגעת נורא!

מתגעגעת לחיוך של, למבטים מלאי ההבנה שלך שהיו בינינו, אני אפילו מתקשה להביט בתמונה שלך היום, כי מה זה שווה?! העיניים שלך שם קפואות ולא זזות ולא מביעות כלום כמו שהביעו בחיים. לפעמים בר, בני בכורי, שואל אותי כשהוא מצביע אל תמונתך "אמא מי זה?" ואני משתתקת רגע ועונה, "זה עופר", אך הוא ממשיך ושואל "אמא מי זה עופר?" ובלבי אני זועקת ובוכה, עופר הוא אחי הבכור שלעולם לא תכיר. מה אני יכולה לומר לילד בן 3 ששואל את אמו שאלה תמימה כל כך. הלווא יוהוא היה זוכה להכיר אותך, את הסבלנות שלך, את החום שלך, ההבנה וההקשבה, אך לא! המציאות היא שונה והגורל נורא מכל.

עופר, אני כבר אם לשני בנים מקסימים - בר ועומר, וכל פעם אני תוהה מה היה קורה אתך אילו היית אתנו. איך אני אסביר לבר ועומר מציאות שלי עצמי קשה איתה. ואיך יתכן שנהייתי יותר גדולה מאחי הבכור, איך יתכן שהוא עצר שם בן 20 והעולם נמשך.

עופר, חושבת עליך בכל יום ורגע, מתפללת שתשמור עלינו מכל פגע, החיים לבשו שחורים, ירד מסך עלי, על המשפחה וההורים. שוקעת בדיכאון וחושבת עליך המון, אוספת כל יום כוח בשביל המחר ומנסה להמשיך למרות שאי אפשר לשכוח את המחר. אוהבת אותך בכל לבי ומתגעגעת אליך אח שלי.

ת.נ.צ.ב.ה.

שלך באהבה, אחותך לימור