קורות חיים מתוך ספר יזכור

בן רינה ודוד. נולד ביום כ"ה באב תשל"ב (5.8.1972) בבאר שבע, בן בכור למשפחה בת שלושה ילדים. עופר גדל והתחנך בירושלים, לשם עברה המשפחה. הוא למד בבית-הספר היסודי הממלכתי "גבעת זאב" שבגבעת זאב ובבית-הספר התיכון "בויאר" בירושלים, במגמת פיסיקה-מתמטיקה. את בית-הספר התיכון סיים בהצטיינות. ילד סקרן ורגיש עם חיוך סוחף וכובש, ששאף להבין ולדעת, קרא ספרים רבים של מדע בדיוני. גילה רגישות רבה כאשר חש באי-צדק שנעשה בסביבתו. בבית-הספר היסודי היה עופר תלמיד מבריק. מחנכת שלו ציינה, כי עופר היה תמיד במרכז, ילד ש"משך בחוטים". כאשר בגר מעט, קראו לו חבריו בהומור "מר אחריות", כי תמיד לקח על עצמו להוביל. בשעות הפנאי היה עופר פעיל בחוג סיירות בירושלים. הוא הרבה לטייל בארץ, אהב את הנופים והיטיב להכיר את הצמחייה המיוחדת באיזור ירושלים. עופר היה נער מופנם, אפילו אינדיווידואליסט, ויחד עם זאת תמיד במרכז החבורה. לפני גיוסו לצה"ל, קיבל עופר זימון לפרויקט "תלפיות", אך העדיף להתגייס לקורס טיס.
בשלהי חודש פברואר 1991 גויס עופר לשירות חובה בצה"ל והתחיל במסלול הטיס. כאשר נשר מהקורס, התנדב לצנחנים ונבחר לשרת ביחידת "עורב". לדברי חבריו ביחידה, עופר הציב לעצמו סטנדרטים מאוד גבוהים ועמד בכולם. הוא סיים טירונות, עבר קורס צניחה, יצא להמשך הכשרתו הקרבית בקורס מ"כים חי"ר ובסיומו קיבל דרגת רב"ט. עופר נבחר לצאת לקורס חובשים קרביים, וסיימו בציון גבוה במיוחד. בהמשך, יצא לקורס מפקדי "עורב". בסיום המסלול יצא עם יחידתו להמשך אימונים ולפעילות מבצעית בלבנון. לאחר תקופה, נשלח עופר לקורס קצינים קרביים. המסלול והאווירה לא היו לרוחו ולאופיו. לדברי חבריו, עופר "שנא" לתת פקודות ולקבל פקודות, הוא "הדיח" עצמו מהקורס וחזר ליחידתו בלבנון. לדברי מפקדיו וחבריו לצוות, היה עופר אחראי ושקול, דמות מרכזית, אשר מילא לעתים את תפקיד מפקד הצוות. למרות שלא היה שבע רצון מהשירות הצבאי, תפקד בצורה יוצאת מהכלל וזכה על כך להערכה רבה.
ביום כ"ט באייר תשנ"ג (20.5.1993), כששירת עם יחידתו במוצב ריחן בדרום לבנון, נפל עופר בעת מילוי תפקידו. עופר הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים, אחות - לימור ואח - דביר. בן עשרים ואחת היה עופר בנופלו.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: "מרגע הצטרפותו של עופר לצוות, השתלב בו כלוחם אחראי וכחבר טוב ומסור. הוא ביצע תפקידו כלוחם וכחובש באופן הראוי לציון. יומיים לפני מותו השתתף עופר במבצע בו נהרג סגן זוהר חלמיש. תחת אש מחבלים טיפל עופר בפצועים, ניגש לטפל בסגן זוהר שנהרג, וכל זאת ביצע באומץ לב ובקור רוח..."
תוכניותיו של עופר לטייל באפריקה, ללמוד באוניברסיטה ולהקים קיבוץ חדש בדרום הארץ, נגדעו בטרם עת. בני המשפחה הנציחו את שמו של עופר בחדר קריאה שהקימו בבית-הספר "גבעת זאב", בו למד והתחנך.

לעופר אריאלי

מעולם לא חשבתי שיבוא יום ואדבר על עופר בזמן עבר.
דווקא עליו, שהיה התגלמות העתיד, צרור אפשרויות, יכולות ותקוות שאמורים היו להתממש ולהתפתח במשך השנים.
הכרתי את עופר בשלהי קיץ 1982, כשמשפחתו הגיעה מהמושב בבקעה אל גבעון החדשה, אז ישוב קטן, בו עקבתי מקרוב אחרי ילדותו והתבגרותו. כשכנה, כמורה, כמנהלת ביה"ס היסודי בו הוא למד, וכידידת המשפחה. לרגע לא התאמצתי לשמור, חרוטים בזיכרוני, חוויות משותפות, פגישות משותפות, מעשים שנעשו, פרקי חיים בצוותא.
כי לא העליתי על דעתי, שיבוא יום, בו אנו שהכרנו אותו, שגידלנו אותו, שהיינו לידו וליד משפחתו ברגעים היפים והשמחים של ילדותו ונעוריו, כמו מסיבת בר המצווה וטקס סיום כתה ח`, נרצה ללקט כל פירור של זיכרון, וננסה להעלותו בכוח על פני השטח כדי להרכיב ולשחזר את הדמות שאהבנו, אותה אנו מבקשים לזכור.
והנה, אנחנו פה כדי לזכור ולשחזר את אותם האירועים שמלכתחילה לא נולדו כדי שנזכור אותם, כי הגורל הכה ולקח את עופר.
כשאני חושבת על עופר כילד, אני רואה אותו במגרש משחקים בישוב חדש. אותו מגרש שדודו, כמזכיר הישוב דאג להקים.
באותם ימים גרו בישוב כ- 30 משפחות. הילדים שיחקו כולם ביחד, בקבוצה רב– גילית בה כולם היו חברים. עופר היה תמיד הכי בוגר והכי רציני בחבורה, ולי כאם לילדים יותר קטנים, הייתה התחושה שאם עופר בחצר, אפשר להיות רגועים, כי יש על מי לסמוך, כי עופר לא ייתן למשחק להיהפך להשתובבות בלתי מרוסנת, ובמידת הצורך, ייקח פיקוד וידאג לעניינים.
תוך שיחזור הרגעים היפים, עולים ניחוחות המטבח של רינה, האמא האוהבת והחמה, שדאגה תמיד שהאוכל יהיה מוכן כשהילדים חוזרים מביה"ס, הקפידה לקיים בצורה טקסית ובקפדנות את כל הריטואלים הקשורים לשעת ערב ולשעת השכבת הילדים לישון, וכשהמשפחה עברה לגבעת זאב, דאגה שלעופר תהיה הפינה שלו, עם מנורת לילה ליד מיטתו, כי עופר, תלמיד חרוץ ושקדן, היה מתעורר מוקדם בבוקר וחוזר על חומר הלימודים לפני שהולך לביה"ס, על מנת לוודא שאכן הוא מוכן לקראת המבחן. ועופר תמיד היה מוכן למבחנים, לכן, ציוניו לא נפלו מה – 10 הנכסף.
כי עופר היה תלמיד מבריק. במקצועות ההומניים היה מעמיק, ביקורתי, בעל יכולת נדירה לילד בגילו, שהתבטאה בניתוחים יוצאי דופן של אירועים ותהליכים.
זכור לי ביקור מפקח ביה"ס בכתה של עופר, התנהל שם שיעור היסטוריה בנושאים הקשורים לשיבת ציון בתקופה של גלות בבל. רמת הדיון והדילמות שעלו באותו שיעור, סביב הנושא "העלייה לארץ - כן או לא", לא היו מביישים חברה אינטלקטואלית של מבוגרים. ועופר היה בין מובילי הדיון ומהמושכים אותו כלפי מעלה.
כי היה זה עופר, בולט ומתבלט, תורם לרמת הדיון, מתבטא בביטחון ובמקוריות, באמצעות אוצר מילים עשיר ומגוון.
בלימודים הריאליים היה, פשוט, 3-4 דרגות מעל הרמה של בני כיתתו – הייתי מורתו ובהתחלה לא הבנתי מדוע הילד מפריע בשיעורי מתמטיקה, לאחר שיחת בירור עם רינה ודודו, במקום לנזוף בילד, מצאתי את עצמי, כמורה שהייתה אז בשנותיה הראשונות, לומדת פרק חשוב בפדגוגיה ובדידקטיקה: הילד הפריע, פשוט,כי השתעמם. את החומר הנלמד בכיתה הוא כבר ידע כי למד אותו לבד או יחד עם אביו. אז,בטח הפריע ! לא מצא עניין בשיעור בו הנלמד היה ידוע לו מזמן.
ואם על אביו מדברים, דודו רצה תמיד להיות מעורב – לא רק בלימודים אלא גם בכל הפעילויות החינוכיות והחברתיות בביה"ס. האכפתיות שלו התבטאה בכך שהתנדב תמיד ראשון ללוות טיולים. ומי שלא היה בטיול השנתי כשעופר היה בכתה ה`, לא יודע טיול שנתי מהו: נסענו בטיולית, בישלנו אוכל משותף לכולם, היה מצב רוח נהדר – דודו וההורים האחרים היו על הכיפאק והילדים נהנו כל כך...
כי עופר, לא היה רק "חרשן". הוא היה ילד עליז ושמח, שידע לשחק וליהנות ממגוון רחב של פעילויות, כמו לדוגמא, הרכבת מטוסים. ובנושא זה מצא עופר שפה משותפת עם בני, כפיר.
אני זוכרת שפעם אחת, ישב עופר בחוץ, והמתין בסבלנות אך בקוצר רוח, שדודו ורינה יחזרו מהעיר כי הם הבטיחו לו מתנה – מטוס להרכבה.
ישבו יחד בני כפיר ועופר, על המדרגות של הקרוון שלנו שהיה הראשון בשורה, וממנו ניתן היה להשקיף על הכביש ולראות מרחוק את המכוניות שמגיעות לישוב בשביל הגישה. וכמובן, דודו ורינה הביאו את המטוס, ועופר, בדיוק שאפיין כל פעולה שעשה הרכיב אותו.
עופר גדל, סיים את ביה"ס היסודי, הוא היה בן המחזור הראשון של בית ספרנו, היינו גאים במחזור זה, והיינו גאים בעופר, ידענו שלאן שילך אם ישאלו אותו "באיזה ביה"ס יסודי למדת?" תשובתו תביא לנו כמחנכיו כבוד גדול.
באותה תקופה המשפחה גרה בגבעת זאב. לא ראיתי את עופר לעיתים קרובות. השתתפנו בשמחת המשפחה כשעופר חגג בר- מצווה. כל פעם שפגשתי את דודו או את רינה, שאלתי עליו והדברים ששמעתי גרמו נחת רב להוריו האהובים.
בחופש הגדול עופר היה עובד במועצה בתיקונים ובשיפוצים של מבנה החינוך – וכאן כמנהלת ביה"ס היה לי אתו מפגש על בסיס אחר לגמרי, התגאיתי בו ונהניתי ממנו, מהרצינות שלו, החריצות, הזריזות... היה אפשר לסמוך עליו.
הנה, אתם רואים, רק דברים יפים אני יכולה להגיד על עופר. מה שנחרט בזיכרוני, הם אירועים עליזים ותמונות יפות.
וחבל, חבל שעל הזיכרונות הנפלאים האלו, מאפיל הזיכרון האחרון שלי מעופר, המעמד הכאוב בו אנו נפרדים ממך עופר, בפעם האחרונה וחברייך הצנחנים, התמירים והקשוחים, עומדים ליד קברך ובוכים, כילדים. על עופר שהיה ואיננו עוד.
אך בלבנו, תישאר לנצח, ונזכור אותך תמיד
כבן מסור
אח אוהב
חבר טוב
תלמיד חרוץ

יהיה זכרך ברוך!

עידית טבק

דברים לזכרו של עופר ז"ל

בן יקר ואהוב!
חלפו שנים מהיום המר והנמהר בו יד הגורל קיפדה את פתיל חייך ואתה עלם חמודות, יפה תואר ורך מבט. השארת אותנו המומים, כואבים וממאנים להתנחם. מתוך החיים ודרך הטבע למדנו לרצות לחיות, לנסות להתמודד, להתנחם, להביט קדימה, לחשוב שמא אובדנך היה רצון האל לקרב טובי בניו במשלחת מלאכי שרת, גם במחשבה זאת אין נחמה ואין מנחם.
הוריך בגרו, שברון ליבם ויגונם ניכר באורחות חייהם וחסרונך מורגש וכואב.
אחותך לימור, הצעירה ממך, בגרה, העמידה בית וילדים מקסימים, אחיך דביר בגר ושוב אינו ילד, סיים שירות כלוחם. נסע למרחבים ושב תוך תקווה לבנות עתיד בארץ הזאת.
במשפחתך המורחבת, במעגל הדודים והדודות, נשארת חקוק בלבנו ותודעתנו לזיכרון עולם - כעלם חמודות, יפה, נבון, חכם, נוסך ביטחון על סביבתו ורעיו, צעיר נצחי וחמוד בן 21.
תחושת האובדן מכה צורבת וכואבת, והידיעה כי כל החלומות שחלמנו, לראותך לומד, מרחיב דעת, מתקדם בתחום האקדמיה, צועד ומצעיד אל אופק מובטח, כולם נגדעו ושירת חייך באמצע הופסקה - אינה מרפה.
עופר אהוב, נסיבות החיים אילצוני להתגורר במרחבי מקום שונים כך שנמנע מאתנו תדירות הקשר למפגש והקרבה היומית. אולם מתוך המעט שנפגשנו, נשארת חקוק בלבי ובזיכרוני.
נושא אני בזיכרון את המפגש האחרון עמך ועם המשפחה בליל סדר שערכנו בביתנו. שבת מהצבא, לבוש מדים שכה הלמו אותך. ענק וביישן, עוצמה של גבר וחיוך של תינוק. פני לוחם ורוך של ילד, נוכחותך הורגשה, הקרנת נעימות, טוב לב וענווה, וכך אזכורך.
עופר, אני בטוח שאתה מתהלך עם המלאכים ורוחך שורה ומשגיחה עלינו מלמעלה, לכן אבקשך שא תפילה בפני השוכן במרומים שיסיר ידו מהמאכלת ותגבר מידת הרחמים ממידת הדין ואני כאן נושא תפילה שתנוח בשלום על משכבך. יהי זכרך ברוך.

דוד שמוליק

דברים לזכרו של עופר

מלאכת הכתיבה, לא היתה לי אף פעם קשה,
אך היום ברצותי להעלות קווים לדמותך
פרחו המילים
והיד רעדה
מצאתי עצמי כותבת טיוטות
ומעלה זיכרונות וחוויות,
אך שום מילה ואמירה,
לא בטאו את אובדנך כהלכה,
ובכלל!
על מה אכתוב ואספר,
על חריצותך ושקדנותך?
היותך המצטיין בבני כיתתך?
או על חכמתך הגדולה
ומה יועילו כל אלה באמירתם?
ואתה אינך כאן?
או שמה אכתוב על התנהגותך הבוגרת,
על נימוסיך ועל "דרך ארץ"
על היותך משאת נפשה של כל מורה ומורה
הלוואי וירבו תלמידים כאלה בכיתתה?
ומכיוון שכך, וכל המילים הבנאליות כבר נאמרו
ואילו היית כאן היית דורש בתוקף
שאפסיק לשבח ולהלל
כי כך היית עופר, צנוע ושונא ראווה,
בחרתי לכבדך תלמידי
ולכתוב על דברים שאתה חלמת
ועל כן דפדפתי במחברת ספרות כתה ז` השמורה עמי,
ומצאתי מאווים ואמונות
היכולים לעורר בכולנו התרגשויות.
וכך כתבת איך היית אתה משכנע נערה
מה היית מציע לה - בעקבות שירו של ביאליק
"בין נהר פרת ונהר חידקל..."
ובלשונך- בלשון נער מתבגר בן 13 אצטט:
"נערה יפה
כולם באים אחרי,
יש לי השכלה גבוהה,
יש לי בית
יש לי דירה ומכונית
אני עשיר
בואי אליי"
ולשיר זה חיברת סיומת אופטימית ואחרת
שאכן הנערה תשיג את אהובה
ועל כן כתבת:
"לילה בוקר וערביים,
אשא עיני אל העבים
והנה יום אחד הוא יבוא
ידידך הוא מענה למאווייך
הוא השדה שם תזרע באהבה ותקצור בהודיה
הוא השולחן לסעודתך והאח שלמולה תחם
אליו תבוא ברעבך ולמען מצא שלווה תחפשנו.
עת יגלה רעך מחשבו לפניך ואינך מסכים עמו
לא תחשוש מן הלאו בהגיגך
ולא תחריש מלומר הן בהסכימך,
ועת ידם רעך - עוד יקשיב לבך ללבו."

(ג`ובראן ח`ליל ג`ובראן)

מעטים הם האנשים שניתן מבעוד מועד להעריך שחייהם יהיו שזורים בחייך לאורך שבילי החיים, מעטים הם האנשים שניתן עמם לתכנן הרפתקאות, מעטים הם האנשים שניתן עמם לרקום חלומות, עוד יותר מעטים הם האנשים שניתן עמם בסוף להגשימם. חיי וחייו של עופר לבטח היו נשזרים, חלומותינו המשותפים לבטח היו מתגשמים, ולפחות מספר הרפתקאות היו מתקיימות. עופר היה מאותם מעטים וחסרונו בפסגות ובגאיות החיים מורגש יום יום.

שי נשילביץ
רחובות, שישי 28.12.2002

ימי השנה וסדרי בראשית

ימי השנה הם קבועים וסדורים
החל מראשית השנה ועד אחרית השנה
ימי חג וימי זיכרון
ימים של חול וימי שבתון
יום רגיל ויום של שיא
תמיד היה יום הכיפורים יום שכזה
ושם, פרץ לו לסדר זה
שהוא ערוך ומסודר עוד מימי בראשית, יום נוסף
פסח, הוא חג חירותנו
בו יצאנו משעבוד לגאולה
שבועות, קבלת התורה
סוכות, הלא הוא - "חג" כמכונה במקרא
וכך משמחת הפורים ועד יום הכיפורים,
סדורים היו חיי וידועים היו ימיי,
ימי החג שמחות וקצב, ימי החול וימי העצב.
והנה לפתע פתאום שונו ימיי והשתנו חיי,
ימים אחרים של עצבות ויגונים
ולא ראיתי עוד אותם הגוונים
היו לי ימי זיכרון,
מעשרה בטבת וצום גדליה
חורבן הבית ויום השואה
ואז הגיע יום הדין, יום של חורבן שלא כדין
מי ידע דרכו ומי ישיג החלטתו
חונכנו לצידוק הדין ונדרשנו ללמוד לקבלו,
אולם מי הוא האדם שיוכל להבינו
איה בן אנוש שיסכים לקבלו,
דרכיו-הוא יודע ושרפיו אתו
ואנו הנשארים אחור
המסרבים לקולטו,
כי פרידה שכזו היא תמיד מאולצת
פרידה שכזו אינה בדרך הטבע
ואז משתנים הדברים ושונים הסדרים,
לילותיך הופכים לימים-
וימיך שחורים.
אותו יום השיא איננו כיפור
כי כבר נפל הפור
לא עוד ימי הפורים
כי הכל לכאורה כיפורים
היום בו נפל חלל
היום בו נסתם הגולל,
זה הוא יום של דין,
זה הוא יום בו אל
שינה סדרי בראשית
היאך ילך ילדך לפניך
ולא כדרך הטבע.
ואז יום הזיכרון אינו רק זה שלפני יום העצמאות
יום הזיכרון שתמיד היה מלא משמעות,
קיבל אור אחר מחודד ופוצע
בכל נים ונים הוא פוגע
יום נוסף ונורא לכאורה רק שלך
מצטרף לכל ימי השנה
ואז מסתבר כי גם יום ההולדת
אינו כבר החג בו שמחה אם יולדת,
בו צוהל אב מאושר לבואו לעולם של אותו העובר,
שפרץ לעולם אז באותו הבכי
כמה שונה מבכיינו היום
כאשר אותו היום, נחתום בזיכרון
ואז גם אם אינך מבין
שונו סדרים וקובעו הימים
בעבורך שלוש מאות ששים וחמישה
הם ימי זיכרון
ואם כפלת בשעות ודקות
לא תוכל לספור השניות
כי אז מי ימנה הלילות,
או אז אחי-
מי ימלל גבורות ישראל
ומי ידע דרכי האל
קיבלתיו, אהבתיו,
ואז ללא הקריאה
אותה אבינו שמע-
"העלהו שם לעולה".

מאבא האוהב