רשימות לזכרו

קורות חיים מתוך ספר יזכור

בן פנינה ודן. נולד ביום ה` בסיוון תשל"ב (18.5.1972), בקיבוץ בית השיטה. הבן הצעיר במשפחה בת חמישה ילדים, דור שלישי בקיבוץ בית השיטה, שם גדל, למד והתחנך. משחר ילדותו היה שחר ילד מיוחד - מרדני, מוכשר וסקרן. כשבגר, בלט בחשיבתו המקורית. היה יצירתי ורחב אופקים. בלימודיו בבית-הספר הצטיין במקצועות הריאליים ובו בזמן התעניין באמנות. שחר היה פעיל מאוד בחברת הנעורים במשק, הדריך את בני הקיבוץ הצעירים, ארגן פעולות חברתיות ומסיבות. לקראת פעילות תרבותית, היה זה שחר שהגה את הרעיונות וכתב את החומר - תסריטים ושירים, שביים וגם הציג. נער רגיש ואהוב על סביבתו החמה והרחבה.
בסיום לימודיו ולפני גיוסו לצה"ל, יצא שחר לשנת שירות שלישית והדריך במסגרת "המחנות העולים" ברחובות.
בחודש פברואר 1992, גויס שחר לשירות חובה בצה"ל. התנדב לחטיבת הצנחנים ונבחר לשרת ביחידה "עורב". בתום הטירונות עבר קורס צניחה ונשלח להרחבת הכשרתו הקרבית בקורס מ"כים חי"ר. שחר קיבל דרגת רב"ט וחזר ליחידתו להמשך אימונים. לאחר תקופה הועלה לדרגת סמל. תקופות ארוכות שירת עם יחידתו בלבנון. לדברי מפקדיו, היה שחר לוחם מקצועי ומקורי, שהצליח לתפקד תחת אש בקור רוח למופת, ובכך שימש דוגמה לחבריו.
ביום כ` בתמוז תשנ"ג (9.7.1993), נפל שחר בקרב בסוג`וד, בדרום לבנון. הוא היה בעמדת התצפית בעת התקפת מחבלים על המוצב. עמו נפלו סגן אברהם מילר וסמל דניאל ריי וחמישה חיילים אחרים נפצעו. אחד הפצועים, רב"ט יונתן בוידן, נפטר כעבור שישה ימים. שחר הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקיבוץ בית השיטה. הותיר אחריו הורים, שלוש אחיות - עידית, אפרת וורד ואח - ברק. בן עשרים ואחת היה שחר בנופלו. לאחר מותו הועלה שחר לדרגת סמל ראשון.
מפקדו, שנפרד ממנו ליד הקבר הפתוח, הספיד: "היית חבר לנשק ולוחם מצטיין. לחמת עם חבריך בצורה מעוררת הערכה... קר רוח ובעל שקט נפשי מיוחד, שהקרין ביטחון על הסביבה... טוב לב של יחידי סגולה. תמיד נשארו לך כוחות פיסיים ונפשיים לעזרה ולתמיכה באחרים". במכתב ניחומים למשפחה, כתב מפקד היחידה: "שחר נפל בעת מילוי תפקידו, כאשר יצא עם כוח להחליף יחידת צד"ל במוצב סוג`וד, בגזרה המזרחית בדרום לבנון. היה אדם שקט, שביצע את המוטל עליו בצורה הטובה ביותר... חייל מקצועי, אשר היווה דמות לחיקוי בקרב החיילים הצעירים ביחידה".
שחר הותיר אסופה של תסריטים, קטעי סרטים, שעשה עם אחיו ברק, שירים ודברי הגות. במכתבו האחרון מלבנון כתב לאחיו ברק: "...אצלנו בן-אדם לא נמדד לפי החוכמה או המוכשרות שלו, אלא איך הוא בתור חבר ואיך הוא מתמודד במצבי לחץ... מה שהכי חשוב זה להיות חבר טוב גם כשיורים עליך". בשירו האחרון, כתב שחר: "בגן העדן נערכים לחגיגה,/ הטוב שבבחורים מגיע./ השער קושט, נערכו שולחנות/ בסתר לבן הנשים בוכות./ האבות בוכים על פני האדמה,/ הטוב בבנים נטמן בה./ הקבר נחפר, הונחו הזרים/ ממעל ברקיע מלאכים שרים./ וריח המוות עוטף את הכל / אובדן חברים, הכאב והשכול,/ ובגן העדן החגיגה מתחילה/ הטוב שבבחורים הגיע". באחד מתסריטיו, שכתב לפני גיוסו לצה"ל, מספר שחר על מחזור בנים ובנות, בני קיבוץ, בתום שירותם הצבאי. הקטע האחרון אמור להיות מצולם בבית הקברות, על רקע שדות העמק, כאשר כולם נאספים להלוויית אחד מבני הכיתה, שנספה בפעולה נועזת בלבנון.

תולדות חיים

ואולי אתחיל דוקא מהסוף. מסופר שאחרי שהתפוצץ הפגז, נמצאת שוכב בתנוחה אופינית - כאילו מסתלבט, מתרגע. וזה כל כך מתאים לך. לא רק האירוניה המתבקשת, אלא הדרך - אם כבר נעשה המעשה, לפחות שהוא יהיה בדרך שלך. אצלך זו היתה מעין שיטה - את המקרים אנחנו לא יכולים לבחור, אבל אנחנו יכולים לבחור איך להתמודד איתם. ואתה בחרת - אתה בחרת לראות את הטוב בכל דבר, אתה בחרת ליהנות מהדברים הפשוטים, הרגילים (שאנחנו כל כך יודעים למאוס בהם), ואתה בחרת להישאר תמים - תמיד בכל מחיר - ואפילו אם תצא פריאר, אפילו אם תפסיד, שכן לא רצית להפסיד את התמימות. אתה תמיד בחרת לך מטרות אבודות, כאלה שאין שום סיכוי להגשימן, חלומות על חברה מתוקנת שכולנו התעוררנו מהם. כמו עומד בליבו של נהר שוטף ומנסה לגרום לזרם לסגת לאחור. למרות שידעת היטב שאין ערך בחלום סרבת להתעורר, אם מפני שלא ידעת כיצד, ואם מפני שידעת את ערך החלום - אפילו אם אינו יכול להפוך למציאות. בכלל היחס שלך למציאות היה די ספקני, כלומר לא נתת למציאות מספיק חשיבות כדי להתערב לך בחיים - "אין אמת מוחלטת, וגם הקביעה הזו אינה אמת מוחלטת" כך קבעת. ובעצם לתפיסת המציאות יש קשר מצומצם בלבד למציאות עצמה. הכל תלוי בזוית ובדרך ראייתו של המתבונן. על ההבחנה הזאת בנית לך הומור פרטי - על כל מצב הכי קשה שנקלעת אליו, היית לוקח כמה צעדים הצידה ורואה אותו מחדש כבדיחה, אם היו איתך אנשים שלא הבינו, זה רק העצים את הבדיחה. בכלל ההומור אצלך נחשב לערך - הדרך היותר נכונה להשקיף על העולם. עוד כלל שסיגלת לעצמך - פשטות. הפשטות היתה טבועה בך בכל דרך - בחירת מעשיך נבעה לרוב מהעובדה הפשוטה שראוי היה לעשותם, ההתנהגות שלך נהיתה חסרת פוזה להכעיס (גם כן סוג של פוזה), הדרך שבה התלבשת, בתקופה שבה ההתיפיפות הפכה לערך, היתה כל כך פשוטה עד שהופעתך נהיתה מיוחדת (מעין עשב בגינה מטופחת של ורדים). וזה בעצם סוג של אסטטיקה - היופי שבפשטות. אך הפשטות לא היתה בשבילך רק סגנון אלא גם השקפת עולם. בתקופה שבה המצוינות היא השאיפה וכולם רצים אחרי השגים כדי לדחוס באמתחתם הוכחות לתיעוד התחלתם, אתה נקטת בגישה ההפוכה - "כשמתייחסים לחיים כאל מרוץ שבו צריך להזדרז כדי לא לאבד אף רגע בעצם מאבדים את כל הזמן. הדרך היא לא לרוץ. אלא לדעת להפיק מכל רגע את המקסימום שניתן להפיק ממנו". אולי בשל הגישה הזאת אתה "הספקת" מהר מדי, מה שאנחנו צריכים "להספיק" בתקופת חיים שלמה. אלא שאפילו אם אתה "הספקת" להפיק מהחיים, אנחנו לא "הספקנו" להפיק את זה ממך.

ברק

לשחר!

יום שישי ה-9.7.93 בערב שעה שכל עם ישראל מבלה את ליל שישי, אנו מתבשרים כי נהרגת בלבנון - מסרבים להאמין לבשורה המרה, מאמינים שתחזור, שהתבלבלו, שאולי אפילו תתעורר, אך זה לא קורה - ולנו כואב כואב וקשה לאבד את אחד משורשי האשל.

אותך שחר - המיוחד, מלא שמחת החיים, הדבק תמיד בדרכך, בדיעותיך המוצקות, היודע לשמוח ללא גבולות ומחסומים.

עולות התמונות הרבות מימי בית הספר ורצות בראש. נזכרים בהומור השחור שלך, ב"עקיצות" שרובנו רצינו להוציא אותם לחלל החדר, אך אתה תמיד תיבלת אותם בצחוק, בציור ובשיר. יושב כיתה כמו כולם - כמובן שזה קרה, כי אצלך לא היה זה מין הרגל, אך כשנפל בחלקנו שתכבד אותנו בנוכחותך בשיעור - היית יושב תמיד מאחור - שוקד ושוקד, כותב ומדי פעם אפילו מתיעץ עם שכניך, ובסוף מוציא תחת ידיך יצירה מצויינת או סתם פיליטון שעורר אצל כולנו צחוק גדול.

שחר - איך היית יושב בשעות הלילה המאוחרות, כשכולנו כבר ישנו, בחדר העיון ומתכונן למבחן ולומד עצמאית, אחרי שהסברת, שבשבילך עדיפה הדרך הזו על ישיבה בכיתה עם מורה - והצלחת לשכנע.

היתה זו בשבילנו התנצחות מול הממסד והוכחה שאין צורך במורים.

עובדה - שחר תמיד מוציא את הציון הכי גבוה בכיתה ולומד לבד.

בי"ב אתה אחראי על ועדת תרבות. כל כך מתאים לך - אתה, ששעות הפנאי והבילויים בעיניך חשובים, מנהיג את הועדה ביד רמה.

נזכרים בדמותך ותמיד עולה תמונת המורד והממריד בממסד. אך ממול דמותך המחנכת, דוגמת הביקורת הקשה שלך כלפי החבר`ה שיצאו לבלות בפולין ולא לקחו את הסיור בדרך הרצינית ביותר. אתה מעדיף שנישאר, שלא נצא, אך בלבד שלא נהפוך זאת גם למקום בילוי.

שחר - נזכרים בסרטיך, בסרטי פורים שתמיד אתה היית על הניצוח: במאי, עורך, תסריטאי... סרטים מלאי שגעונות, שמאחורי כל אחד מהם מחשבה עמוקה ורצינית שעות עשייה ללא סוף. בוקר, צהריים, ערב, לילה - ואתם רצים ברחבי הקיבוץ - מצלמים, מתגלגלים על הדשאים, פורצים לכספת בית הספר עם גרב על הראש, נוסעים בתלת אופן ברחבי בית השיטה, בלי בושות, ואפילו מסתערים על חדר האוכל בלבוש שודדים.

פרטים מלאי מעוף, עשייה ויצירה.

סרט י"ב שלנו כל כך משקף ואמיתי. אתה מצליח להעביר את האווירה השוררת אצלנו ב"אשל", שהלימודים הם גם חשובים אבל הרבה פחות מבילויים ועבודה. מצליח להעביר בסרט קצר את כולנו, מהעובדים לפרנסתנו ועד השוקדים בחדר עיון. סרט נפלא שאתה כמעט לבד ניצחת עליו, ואנחנו מתגאים בסרט ובך.

עדיין עולה חיוך על שפתותינו כששומעים את הקסטות שהקלטת בבית 5. קסטות של צרחות ושגעונות, קסטות שמשקפות את ההווי השייך רק לכם. נזכרים בתוספות, שהיית מוסיף ליומן הכיתה. איך בדבקות כל יום היית מוסיף בעמודת ההערות.

שי לא הגיע לכיתה, בזמן ששי כבר כמה שנים טובות לא לומד - עובד.

שחר - אתה אינך איתנו למרות שהיית מרדן ומעריץ גדול של השלם. איש שמאמין לאדם. לחיים ולא למלחמות.

בגאווה הלכת לצבא, התגייסת ליחידה קרבית מובחרת. אחרי שרגליך כבר רצו בשדות מאות קילומטרים כהכנה, ברגילות ובשבתות ממשיך לרוץ כדי להיות תמיד עם הטובים.

נלחם ומגן עלינו תוך אמונה שהשלום יגיע.

שחר - נזכור אותך מחייך, מלא שמחת חייים.

עדיין איתנו, אחד משלנו.

שלך

כיתת "אשל"

מאמא

ואתה, כתמיד איתי
אוחזת ידי בידך,
מלטפת את קצוץ שיערך
ושואלת:
מתי יגדלו תלתלי הזהב?
ואתה מבטיח
עוד מעט,
כאשר יחלפו ימי הצבא.
עיני נצמדות בעיניך התכולות,
עיניים שובבות
שאינן מסגירות מצוקה.
אוזני קשובות לסיפוריך,
לבדיחה או סתם לענייני דיומא.
אתה כרגיל נינוח, שקט,
מרגיע, מסיר כל דאגה ומתלוצץ.
יושבים כתמיד
מתרווחים בכורסא,
אריק איינשטיין ברקע,
מאיר אריאל אחריו.
אתה מתלהב
ומלווה אותם בשירה,
וניזכר באותם השירים
ששמעת באיזו הופעה.
ושוב השירים מושרים
הקסטות מחכות בתורן
ואתה כתמיד איתי,
אוחזת ידי בידך.

אמא

השעות האחרונות של שחר - מספר שי

עלינו למוצב צד"ל סוג`וד 12 איש להחליף את צד"ל, על מנת שיהיה ניתן לעשות שם שיפוצים. הם עזבו את המוצב, נשארנו בערך 12 איש. הגענו למוצב בבוקר יום חמישי בערך ב-12.00 ונכנסנו לשיגרת מוצב - שמירות, שינה וכו`.
בלילה של יום חמישי היה בסדר.
ביום שישי בערך ב-10.00 התחילה מתקפה.
שחר בדיוק היה למטה (למוצב 2 קומות - למטה ישנו ולמעלה שמרו) התחילו להישמע יריות מכיוון צפון, התקפת מחבלים, כל האנשים נכנסו לחדרי בטחון והשומרים נשארו בעמדות.
יותר מאוחר, כאשר האש לא פסקה, שחר הרגיש שהוא יכול לעזור ויצא עם המאג לעמדה דרום מערבית, למטה שהיה בה פתח, והשיב אש מהחלון. כשנגמרה לו התחמושת, שיפר לאותה עמדה רק בקומה השנייה. אני הייתי בעמדה שנמצאת ממנו 2-3 מטרים - הוא היה מהצד המערבי של הכיפה ואני מהמזרחי. החלפנו משפטים. שחר מיקם את המאג בעמדה (המאג שהיה שם קודם נפל) ולקח מאחת העמדות משקפת גדולה ותיצפת לג`וג`ואה.
בשלב מסויים זיהה עם אבי את הבית ממנו יורים ואבי טיווח את הטנק לירי בבית, ואחרי הירי היה שקט של שעתיים. כל הזמן הזה שחר נשאר בעמדה שלו.
בשלב מסוים, שהיתה רגיעה, אבי עבר לעמדה של שחר על מנת לתצפת ולדבר עם שחר ואני הלכתי גם כן לעמדה של שחר.
אבי ביקש שאביא את הקשר שנשאר בעמדה הקודמת של אבי וגם אוכל.
תוך כדי שהם אכלו, זמן ממש קצר מהרגע שחזרתי, נשמע פיצוץ, בום גדול והיה אבק משקי החול. בעמדה פגע טיל סאגר פגיעה ישירה. שחר נשען על הקיר ונטה מעט מזרחה, נשען כל הכיפה. הוא נהרג מיד על המקום ונשאר יושב נוטה הצידה. לא דימם, רק מעט ברגל - לא היה פצוע. שחר נראה שלם עם כניסת הרסיס - לא היה לו דופק.
אחרי זה הגיע חובש ולקחו את שחר למחסה זמני למקום מוגן. החובש ניסה להחדיר בו אינפוזיה אך הוורידים שקעו. כל נסיונות ההחיאה לא הועילו, מההתחלה לא היה לו דופק ואישוניו היו מורחבים ולא היה בהכרה.
שחר נהרג מיד עם הפיצוץ.
כללי:

• ביום ו` 9 ליולי 93 התבצע ירי ארטילרי רחב היקף וירי סאגרים לעבר מוצב סוג`וד (דב סוג`וד) כאשר הירי הארטילרי כלל את הגזרה בצפ`, עומק אזהב"ט ומובלעת ג`זין - דהר רמלה.
• הירי החל בשעה 10.30 ונמשך לסרוגין עד שעות הערב המאוחרות ולמחרת בבוקר נורו מס` מטל"רים לעבר שטח ישראל (מטולה).
• כתוצאה מהירי נהרגו 3 חיילי צה"ל ו-5 חיילים נפצעו.
• ארגון חיזבאללה נטל אחריות לביצוע הירי.

פירוט

• גל זה של הירי נמשך בין השעות 10:30-12:00 ולאחריו בוצע ירי בטפטוף קל לעבר כאוכבה ודהר א-רמלה (מובלעת ג`זין).
• גל ירי שני החל בשעה 14:00 כאשר בוצע ירי מדוייק מנ.ג. 10:57 לעבר מוצב סוג`וד שכלל סאגרים, פצ"מרים, ותול"ר B10/14 כשסאגרים פגעו פגיעה ישירה בעמדה הצפ`-מע` (עמדת המק"כ) בה היו המ"מ שנהרג וחייל נוסף שנפצע קשה ונפטר.
  בבדיקה מסתבר שהירי בוצע ע"י תול"ר B-10.

חברים כותבים על שחר

12.9.94
שחר!
לא קל להעביר לדף את כל המחשבות שמתרוצצות במוחי עליך.

מנסה להיזכר כל הזמן שאני חושב עליך. איך היית, דברים שעשית, דברים שעשינו ביחד. כל דבר שיזכיר אותך על הצד הטוב ביותר.

אולי הדבר החשוב ביותר שהיה ניכר בך, זה השקט שתמיד היה בך. לא נלחץ משטויות ותמיד מקרין בטחון עצמי שהשפיע על הסובבים אותך, בכל דבר שעשית לבד ועם כולם.

גם בקרב האחרון שלך בסוג`וד אמרת לי: "אני יוצא החוצה לעזור להם עם המאג. הם צריכים אותי". ומשפט זה מסמן יותר מכל דבר אחר את האכפתיות והרצון שלך מהחברים שלך.

עדיין קשה לעכל שאתה לא נמצא איתנו, ושיותר לא נראה אותך, ולא נזכה לצחוק איתך על דברים שעשינו, שעשית בצבא. אבל תמיד נזכור אותך בתור חבר, לוחם, ג`ינג`י שאהב את החיים בדרכו שלו. אהב לצחוק, לעשות שטויות שאף אחד לא העז לעשות. בחכמת החיים שלך, בקפה שלך ובאכפתיות שלך.

מחברך לצוות,

ישי

כתב האח

הכאב הנורא הזה - הכאב הבלתי ניסבל, הוא לא עליך.
הכאב הזה הוא עלינו ועליי. הרי אם הייתי עכשי ובשבילך - הייתי מרים איזה כוסית וויסקי ושר איזה שיר של רחל, או בונה איזה מיבנה למטרה בלתי ברורה, או רוקם חלום יפהפה אשר אין לו יקיצה.
אבל אתה אינך.
את העובדה שהלך עוד ניתן בקושי להבין,
אך לא לראות אותך יותר - את זה אצטרך ללמוד, להתרגל כל יום, כל פעם, מחדש.
פעם כתבתי לך את ההקדשה הזאת: "אחי - אני מחפש מילים להקדשה ולא מוצא. כנראה שהמילים קטנות עליך... הלוואי שלכל אדם בעולם היה אח כמוך".
ובאמת כשאני מסתכל אחורה, אני לא מבין באיזו זכות זכינו בכך.
ורק תודה לך על כל מה שהיית בשבילנו עד היום ועוד תהיה ועוד תהיה ועוד תהיה.