אני -שחר, מספר על חיי:

אני - נולדתי בבית חולים עפולה ב-ו` בסיוון תשל"ב (18.5.72), בחג שבועות, ואני אדמוני ויפה עיניים ממש כמו דוד המלך.
ואמי הייתה מאוד שמחה וקראה לי בשם "שחר".
אני נולדתי בן זקונים ולי ארבע אחים ואחיות: עידית, אפרת, ורד וברק. וכך לי ארבעה "מטפלים" ו"מטפלות". וכל אחד היה רוצה אותי. היו מושכים, חוטפים, דוחפים - עד שלבסוף הגלישו אותי מן העגלה ואני הייתי פורץ בבכי.
יותר מאוחר עברתי לפעוטון: לפי התמונות דאגתי מאוד לנקיון החצר - אך בעיקר דאגתי שלא יהיה חול בארגז החול - כנראה הייתי רעב מאוד באותם ימים.
בפעוטון הייתי עם ניצן, לילך וליאור. בגיל 3 נפרדתי מהם ועברתי לגן ה`, "הדס". שם הכרתי את להב. זו הייתה תקופה מאד לא משעממת. היינו מרביצים לגדולים ולקטנים ומשחקים בשוטרים וגנבים - אבל הדבר שהכי אהבתי היה המנהג הידוע - מלחמה בין הגנים.
היינו נלחמים בחול, כדורי בוץ, פרות שונים וחרבות מעץ - ממש נשק משחית.
אך התקופה הזו נגמרה והגיעה שעת הלימודים "הנוראה" - אך כיתה ב` הייתה דווקא מלאת פעילות - במיוחד למטפלות שהיו צריכות להפריד בינינו את המכות שפרצו כל דקה, ולחנך וללמד אותנו לנקות ולאכול יפה וכו`.
יש לי המון תחביבים:
מטבעות עתיקים, גולות, אוסף גדול של בולים, אוסף גדול של קופסאות גפרורים מיוחדות וכו`. אבל התחביב הכי גדול ושאני הכי אוהב הוא עשיית דברים מנייר (אוריגמי), איך לעשות מריבוע פשוט של נייר ע"י קיפולים בלבד, אביר בשריון?
אני אוהב מאוד עוגיות, עוגות וממתקים.
בעתיד אני חושב להיות בחיל הנדסה, או משהו דומה שבו מתכננים מטוסים, טנקים ועוד הרבה דברים. ואם לא, אז בחיל האויר ואחר כך לעבוד בחרושת מתכת או במפעל חדש אחר.
בינתיים אני חושב - או להישאר בקיבוץ, או אולי ללכת להקמת קיבוץ חדש. העיקר לנצל כמיטב יכולתי את חיי בדרך הנכונה והטובה.

אני בתוך עולם האגדה:

אני פותח את העיניים: רץ רוצה להגיע לכל מקום טוב, לפגוש את כל הנסיכים, את כל הקוסמים והחיות הטובות, לברוח מכל המכשפות הרעות, ולפגוש את כל הדברים המוזרים שבעולם האגדה.
אני רוצה לשבת ליד כל מספרי-הסיפורים ולשמוע מפיהם סיפורים ישנים, ללכת לאיבוד באיזה יער, לפגוש גמד שיחוד לי חידה איך לעבור את הנהר, להתחבא מאחורי שיחים ולראות זוג מתנשק, לעזור לאנשים - ולהמשיך לרוץ ולראות את כל הדברים היפים שבעולם האגדה.

שחר רפאלי (כיתה ו`, "אשל")

קטע מיומנו

יומקו, אתה מקשיב לי?"

יש לי משהו לספר לך.

ביום שישי כשחזרתי הביתה, כולם שאלו אותי איך היה הטיול. בטח היה יפה, בטח היה קשה וכו`.

אבל בכלל לא היה טיול. הוא יהיה רק בשבוע הבא. אז לך תסביר לכולם שהטיול לא היה.

אתה יודע מה המסר מכל הסיפור הזה? שאם אנשים מחליטים שמלפפון הוא עגבניה, אז לא יעזור לו אם הוא ירוק וארוך. ואם כשדורכים עליו הוא עושה "קראק" ולא "בלאנצ`", ואפילו אם יעבור את הבחינות להיכנס לקופסת מלפפונים של בית השיטה, הוא פשוט ישאר עגבניה.

רק סיפרתי לכולם שהטיול היה יפה, נהדר. מקווה שהוא יהיה באמת כזה...

שחר

מכתב למשפחה

משפחה שלום!
מצב העניינים כאן ובעיקר הערפל הכבד שהביא עלינו, עוצר יציאות פראי, הביאו אותי למסקנה הקיצונית שאין ברירה. אלא לשבת ולכתוב מכתב, אשר במידה ויצליח למצוא לעצמו מעטפה ולעשות את כל הדרך הפתלתלה לישראל, יביא לכם מסר משגריריכם בלבנון.
על האירועים האחרונים באזור שמעתם בכלי התקשורת, והאמת שאני ידעתי על כך רק כמה שעות קודם, (אמנם בזמן אמת), כך שלמעשה אתם מעודכנים בכל הנעשה באזור. אם אתם מודאגים, אז באמת הזמן לקחת כוס קפה ולהירגע - המצב פה לא בדיוק מסוכן - נכון יותר לומר "מגוחך" או ליתר דיוק "מגוחך בעורף האויב" (מבקש שתשלחו לי את הספר או כל ספר טוב אחר).
מלת המפתח היא לסמוך - אנחנו סומכים במקרה של צרה שהשריונרים יצילו את המצב - השריונרים סומכים עלינו - כל אחד סומך על השני שהוא לא יירדם בשמירה, וכולם סומכים על החיזבאללה (לא יודע איך כותבים את זה), שישארו בבית בימים קרים ומלאי גשם אלו.
על האחרונים אנחנו סומכים קצת פחות, כך שיוצא שאת רוב זמני בין שקיעה לזריחה, אני מבלה - במקרה הטוב בתוך הנגמ"ש, או במקרה הרע בשכיבה בתוך השלולית במארבים, שמוגדרים בכל מיני שמות מוזרים (מי שהמציא את כל שמות הקוד האלו היה צריך להיות גאון).
אז כמו שאתם רואים עוד קצת קשה לי לכתוב מכתב. המכתב הזה סובל מהרבה בעיות ילדות, אך אני מבטיח להשתפר עם הזמן - ובסך הכל העיקר זו הכוונה. בתכל`ס - מצבי בסדר, מחזיק מעמד ומנסה לשמור על שפיות, ומקוה מאוד, שאגיע הביתה פעם נוספת לפני סיום הקו.
קיבלתי את החבילה השניה והמכתבים, ובאמת שמחתי מאוד - אז תמשיכו לשלוח חבילות ובעיקר מכתבים.
אם אתם שואלים מה חסר לי ואפשר לשלוח, אז כמו שכבר כתבתי - ספר טוב, איזו מגבת מטבח קטנה (שכחתי לקחת את שלי היא בחדר או במרפסת) ואם אפשר טרמוס קטן, אולי קצת קסטות (טייפ יש פה) ואת מצלמת הפוקט עם סרט אחד, כדי שאני אוכל להביא קצת תמונות מחוץ לארץ. דברים שיכולים לעזור אבל אפשר גם בלעדיהם, כך שאם לא מסתדר - לא נורא, הכי חשוב - עוגות של אמא.
(אני חייב להפסיק לרגע. הרגע הודיעו לי שהמארב הלילה בוטל איזה כייף - סוף כל סוף נוכל לישון במיטה עם מזרון).
אז מקווה שאצלכם הכל בסדר ולמי ששואל, תמסרו שגם אצלי הכל בסדר. לאבא, אמא, עידית, ברק וכל המשפחה שמפוזרת בארץ (בעיקר ורד, יותם, סבא וסבתא) - שימרו על עצמם ועל הקשר (כי באמת עושה טוב להיזכר בבית).
אז עד ליציאה הבאה או המכתב הבא,
להתראות
שחר

מארב בטן

שכוב על בטן בארץ זרה מחכה להם שיבואו
במקומות וזמנים אחרים היינו שלי ושלך.
עכשיו אני יודע בוודאי מישהו אחר מחבק אותך,
ובארץ זרה מחבק את המאג שאיתי מוכן ומחכה
והגשם מתחיל לטפטף עליהם ועלינו.

מביט בצללי הרים מסביב - לבנון היא כה יפה
שם האורות הם בתי הכפרים, אכרים פשוטים של ארץ יחפה.
ואת כה יפה בתמונה שבכיס בחצאית וחולצה לבנה,
שכאן היא רק זכרון של חיל רטוב,
שנמאס לו לחשוב על החיזבאללה
והגשם שוב מתחזק עליהם ועלינו.

היה מודיעין ודאי בלי ספקות רק הגשם הזה לא נצפה
גם אותם הוא מרטיב ומקפיא אז אנו מתקפלים עכשיו.
חושב על מקלחת חמה ומיטה והשוקו שנקבל במוצב
לבנון היא כמוך - כה יפה ומסוכנת
אז הפעם הגשם ריחם עליהם ועלינו.

שחר

השיר האחרון שכתב שחר

בגן העדן נערכים לחגיגה,
הטוב שבבחורים מגיע.
השער קושט, נערכו שולחנות
בסתר ליבן הנשים בוכות.

האבות בוכים על פני האדמה,
הטוב בבנים נטמן בה.
הקבר נחפר, הונחו הזרים
ממעל ברקיע מלאכים שרים.

וריח המות עוטף את הכל
אובדן חברים, הכאב והשכול,
ובגן העדן החגיגה מתחילה
הטוב שבבחורים הגיע.