"ראש השנה"

"עולם, שנה, נפש" - תופסים מקום רחב עם תוכן עמוק ב"ספר יצירה".
אמנם, ישנו צד שווה בין שלושתם כמו "העולם" כן גם "השנה" וה"נפש" - אין להם צביון אחד, שלם ומקיף. "העולם" ממקום למקום הוא פושט צורה ולובש צורה אחרת... "השנה" גם היא אינה בת צורה אחת. מתחלקת היא לתקופות שונות: אביב, קיץ, סתיו וחורף. כמו "העולם" ו"השנה" כן גם "הנפש". כשם שאין פרצופיהם של בני-אדם דומים, כן אין נפשותיהם דומות ואין דעותיהם שוות. וכן אומרת האגדה: "הקב"ה ברא את כל הארצות והפריש את ארץ-ישראל תרומה מן הארצות והפריש את ירושלים תרומה מארץ-ישראל, והפריש את המקדש תרומה מכל ירושלים. וכן ברא הקב"ה את כל העמים כולם והפריש את ישראל מכל העמים ומישראל הפריש תרומה את שבט לוי, ומשבט לוי הפריש תרומה את אהרון הכהן. וחכמי המיסתורין מסיימים: מכל חודשי השנה בחר את חודש תשרי. ואולם היום המיוחס בתולדות האומה הישראלית היה בלי ספק היום הראשון לחודש השביעי של שנת שלושת אלפים ושלוש מאות וארבע עשרה ליצירה - הוא יום ראש השנה של עולי בבל לאחר גמר בניין חומת ירושלים".
עלייתם של גולי יהודה מבבל לארץ-ישראל קובעת לה מצד חשיבותה פרשה מיוחדת בתולדות האומה, אחרי הפרשה ההיסטורית של יציאת מצרים.
אמנם, בתפילותיה של האומה לא נשאר זכר ליציאת בבל, כמו הזכר הגדול ליציאת מצרים, אבל בכל זאת רשאים אנו לראות במאורע זה, בשיבת הגולה אל אדמת אבותם - מעין תחייה חדשה ומכרעת לדורות של האומה העברית, והשפעתה על החיים הדתיים אנו מרגישים גם היום, אף כי עברו כאלפיים וחמש מאות שנה מיום צאתנו מגלות בבל. עזרא ונחמיה הבינו, שאי-אפשר להסתפק בכוהנים, לוויים ושופטים, שהם יודעים את התורה, כי בני ישראל כולם צריכים להיות למודי ה` ולתכלית זו הוציאו את ספר התורה מתוך היכל הקודש אל הרחוב לעשותו קניין האומה, וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמד.

"סגולת ישראל"

אחת הסגולות המצוינות בחיי האומה הישראלית ובתולדותיה היא, כידוע, הנבואה, אשר לא הייתה בחיי העמים האחרים ובקורותיהם.
הנבואה בהוראתה הנשגבה היא לא רק אחת הסגולות המיוחדות, כי אם גם אחד היסודות היותר חשובים, אשר אם כי בשורה הראשונה פעולתה ניכרת בתולדות ישראל, הלא יש לה ערך גדול גם בתולדות עמי התרבות החדשים.
חוץ ממה שדברי נביאי-ישראל הם דברי אלוקים חיים, ראוי לשים לב להבדל, שבין הנבואה הישראלית לבין עובדי אלילים.
במקסם העמים העתיד עומד קבוע ומוכן מאתמול, ואין עוד לשנותו. הכוהן יודע את העתידות ומגיד מראש. אבל הנביא הישראלי אינו אלא מוכיח, אלוקים שולח את דברו בידו אל העם, והוא מורה לעם את אשר עליו להיות, איך יחיה ומה יעשה עתה במצבו שהוא נתון בו.
אולם מלבד ההבדל הזה יש עוד הבדל יותר נכבד, והוא - דבר שעליו ינבאו עובדי אלילים, אין לו כל תנאי והוא גזור וקבוע. אבל לנבואת ישראל אין עתיד קבוע, אשר יבשר הנביא יבוא רק בתנאי, שהגזרה יכולה להיבטל בשינוי המעשים לטובה.
גם אומות העולם ידעו זאת, כמאמר חז"ל:
"נבוכדנצאר היה ירא לעלות להילחם בישראל, שמא בני ישראל ייטיבו דרכיהם, והנבואה המבשרת את החורבן תבוטל".
על כן יש הבדל עיקרי, נבואת הקוסם היא בלי כל תנאי, והנבואה הישראלית רק בתנאי, כמו שכתוב בירמיהו י"ח: "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד, ושב הגוי ההוא מדעתו אשר דיברתי עליו, וניחמתי על הרעה, אשר חשבתי לעשות לו". דברי אלוקים, אבל דברים אלו אינם גזרה נחרצת שאין לשנותם, כי יש בהם תכלית מוסרית. זהו תמיד סגנון הנבואה הישראלית.
ואמנם, תשובת התרפים של עובדי אלילים על-פי צורתה החיצונית הייתה נאמרת תמיד בתנאי, תנאי כזה היה נותן את היכולת לקוסם, כי יצדק תמיד, ולא יכזבוהו התרפים. תשובתו הייתה נשמעת לשני פנים. הנני מביא פה דוגמא אחת ידועה לכל: קרסוס מלך לוד, בצאתו ללחום עם מלך מדי, היה חפץ לדעת אם ינצח או ינוצח. התרפים עונים לו: "אם פרד יהיה מלך מושל על המדיים, אז תנוס, לודאי, קל הרגליים". בשמחה יצא קרסוס למלחמה - ויוכה, ולתרפים היה הצדק: אבי כורש מלך המדיים, היה פרסי, אמו הייתה מדית, ובכן כבן לשני שבטים הוא היה פרד. אילו היה קרסוס מנצח, גם אז לא נכזבו התרפים. הן לא פרד משל על המדיים כי אם בן-אדם, וכן גם חשב המלך.
סימנו המובהק של כוהן התרפים הוא עורמתו וחריצותו, לבל יבוא במבוכה ולבל יתבדה. על כן תשובת התרפים היא תמיד בעלת דו-פרצופים, אשר קוויהם מטושטשים ובלתי ברורים. אבל הנבואה הישראלית היא תמיד ברורה ומפורשת ומוכיחה תמיד בלשון: "בידכם נתנו החיים והמות". כלומר, בידו של כל אחד תלוי גורלו. הרעיון הזה שנוי ומשולש כמה פעמים בספר ירמיהו.
פקודתו של הנביא בתור מוכיח היא סגולה מיוחדת של האומה הישראלית, אשר בחר בה ה`, דוגמתה לא נמצאת בקרב העמים האחרים, כי יקום בקרבם איש, ויפנה את כל העם ויוכיחו, ייסרו ויראה לו את הדרך, אשר ילך בה.
פקודה היא, אבל מלך יפקוד את הנביא. לא העדה, ולא העם יבחר בו, נביא הוא, יען השם בחר בו. נביאי ישראל ידעו מראש, כי חרפה ינחלו, הדבר נתאשר עד מהרה מהניסיון המר, אבל הם ממלאים את חובתם באמונה, כי כל עקרה אינו אלא לעשות רצון בוראם ושולחם.
הנביאים לא היו פוחדים, ועוז רוחם לא ידע גבול, יען כי מצד אחד הייתה פקודת שולחם חזקה עליהם, ומצד שני היו שואבים את ביטחונם ממקור דאגתם העמוקה לאושר העם, אשר מילא את כל חדרי לבבם.
סולם רוחם הדואג וחרד לגורל העם - סולם זה, אשר ראשו מגיע השמימה, ניצב איתן כל ימי התוכחה.
זאת היא אחת מהסגולות, אשר עם ישראל התפאר ומתפאר בה עד היום הזה.

"רות"

בספר תולדות האומה העברית החולפת לפנינו בסערת מלחמה, יש סיפור קטן, "רות" שמו. פה הורם המסך מעל פני החיים הצנועים של האומה העתיקה ולעינינו מתגלה מומנט אחד של החיים, מומנט שקט בלי רעש ותופים, בלי מלחמות ותוכחות.
הספר "רות" הוא אידיליה מחיי העברים הקדמונים. המסך הורם, ועל הבמה מופיע הכפר בית-לחם יהודה אשר בדרום ירושלים.
אחרי שנות בצורת פקד ה` את עמו. גשמים ירדו בשפע. גשמי נדבות הרוו את הארץ, והגיבו שפע של תבואות. ברכת אלוקים ירדה לעולם. יום אביב בהיר ביהודה, חג קציר שעורים. הכל זורמים לשדות, רבה העבודה. קוצרים את הקמה ומאלמים אלומות. ובערב, הכל זורמים לבית-לחם. בדרכים, במשעולי-כרמים ובנתיבות עקלקלות חוזרים הקוצרים והקוצרות לעיר ההומה מרוב אדם ובהמה.
בשעה זו הגיעה לבית-לחם נעמי עם כלתה משדה מואב. מסביבן נתאספו נשי העיר, ובהתבוננן בעניותן ודלותן, פרצה אנחה מלב כל, באומרן: "הזאת נעמי?" ותען נעמי ותאמר: "אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרא, כי המר שדי לי מאוד. אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה`".
עשר שנים ישבה נעמי בשדה מואב יחד עם בעלה אלימלך ושני בניה, מחלון וכליון, אשר נשאו להן נשים נכריות, שם האחת ערפה ושם השניה - רות. יד הגורל פגעה במשפחה זו. בראשונה מת אלימלך, ואחריו מתו שני הבנים. ותישאר נעמי לבדה. אז נשאה עיניה לעבר מולדתה. זכרה נעמי את ארצה ומולדתה וגעגועים עזים נתעוררו בקרבה. והחליטה לשוב לארצה, בשומעה כי פקד ה` את עמו לתת לו לחם. היא יצאה עם שתי כלותיה. בדרך דיברה נעמי על לב כלותיה, שתשובנה לבית הוריהן. ערפה הסכימה לשוב, היא נשקה לחמותה ובדמעות רחמים נפרדה מעליה. אולם רות לא רצתה להיפרד מעל חמותה הטובה באומרה: "אל תפגעי בי לעוזבך, לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי - אלך, ובאשר תליני - אלין. עמך - עמי, ואלוהיך - אלוהי. באשר תמותי - אמות ושם אקבר, כה יעשה ה` לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד בינינו".
תיאור אהבה כזה בין שתי נפשות אין למצוא כמעט בספרות העולמית. אהבה זו מפליאה אותנו ביותר, משום שניסיונות מחיי יום-יום מעידים, כי ברוב המקרים, אין שלום בין אשה לחמותה.
ועוד יותר, וכי למה יכלה רות לצפות בעוזבה את עמה ומולדתה? כל זה מוכיח את האהבה הקדושה, הטהורה והמזוככת מאגואיזמוס שפל.
רות הלכה ללקט שיבולים, שנפלו מאחרי הקוצרים, ובוודאי התעוררו אצלה געגועים עזים לכרי-הדשא של מולדתה - שדות המרעה ובית אביה. אולם עזה כמוות אהבתה לזקנה הגלמודה, ובדומיה נשאה את בדידותה ואת יגונה.
ונעמי דאגה לעתידה של רות באומרה לה: "הלא אבקש-לך מנוח, בתי".
הפגישה של רות עם בועז בגורן, בדמי הלילה, שובה את הלב ברוב פשטותה ושופכת אור על היחס הלבבי ופשטות המידות, שהיו שוררים בעם העברי בתקופת השופטים. בספר זה הורם המסך והאור ההיסטורי השפוך על במת החיים של האומה העברית בתקופה העתיקה. קרני-אור של זוהר עליון, טהור וקדוש, שופעות עלינו מתוך הנשמות היקרות של נעמי, רות ובועז.
מבעד לבלויי העוני והדלות מקרין זוהר עליון של אהבה. אלה הן קרני-האור המאירות במחשכי-החיים והמגלות את ההוד הנפשי של ענווי עולם ההולכים בצידי הדרכים של החיים.
הרעיון של ספר "רות" הוא, כי יש גמול למעשים הטובים של צדיקי עולם. עת עמים ומדינות יתמוטטו, רק מעשיהם הטובים יעמדו לעד, שמם יהיה לעולם, וזכרם לא יסוף לדורי-דורות.

"בין סמטאות ירושלים העתיקה"

ואשוטטה בין הסמטאות העתיקות של עירנו הקדושה, אותם הרגעים, רגעי קודש הם לי. קשה לי להביע את רחשי לבי באותה עת. נראה לי, כי גם אני לוקח חלק באותה הקדושה הנסוכה בכל, וכסות כבוד תעטפני כלפי עירנו הקדושה רבת-השנים. כמים רבים ישטפו את נפשי, כל ההרגשות, והללו מתלקטות לקריאה אחת ממעמקי הלב החרד: "האח, מה נפלאה את, ירושלים! רבת רזים את כולך ומקסימה, מה רבות תספר כל אבן מאבניך. ואתם, ההרים הנשקפים מעבר לחומה, הוד נהדר העניק לכם הטבע, אך מה היה לכם? דממת מוות הושלכה עליכם! היכן אותם עולי-הרגל אשר עלו בהמונים?..."
אך כאן, בין הסמטאות הצרות, גדול הרעש והשאון.
רבים נוהרים הנה לרגל עסקיהם, אך לא בניך הם אלה,ירושלים.
אהה, ירושלים, רבות דואב לבי עליך, על מקדשך שחרב, על בניך שגלו, ואת כאם שכולה, עלובה, נעזבת.
אך לא לנצח יעזבוך, עוד יבוא יום והיה תהיי לעיר מלאכים כבימי-קדם, ואלה הסמטאות, לא עוד רגלי זרים עליהן תדרוכנה, ואליך, האם השכולה, ישובו בניך, אשר יהיו לתפארת עמים, ואז תהיי אור לגויים. ועל אף הכל, עוד היום רוח-הקודש שפוכה עליך, מה נהדרה הנך שם, בין ההרים יפי הנוף, וגם בתוככי סמטאותיך העתיקות...
הרוח, הצחוק והשלווה נסוכים על רחובותיך החדשים, אשר מהלכים בהם בניך, שדמם נתנו עבורך, והשואפים להרחיבך ולהחזיר עטרתך ליושנה.