דברים לזכרו
מכתב ממפקד היחידה
מפקד יחידתו כתב למשפחתו: "אם ישנו ביטוי נאצל לאהבת מולדת, לחברות עד מוות, לדבקות הנפש ולכל מידות הטוב שבאדם - תשעה קבין הימנו נטל בנכם. בפשטות הליכותיו, בתומו וביושרו הוא גילם את תחושת החיים והווייתם. האם בתכונותיו היה גיבור ? צדיק ? - לא המלים חשובות, אלא התוכן, תוכן אנושי הוביל את בועז למעשי גבורה והקרבה נדירים ונאצלי נפש. וכי נראה אדם, חייל, חובש קרבי המטפל ומפנה פצוע אחר פצוע תחת אש תופת, באומץ ובגבורה, כאילו היה מהלך על רפידי נוצות, בשלווה כזאת ובקריעת-לב שכזו, עד שהוכרע ונפל - כסיום לאקורד המוות. בלא תהייה, בלא התלבטות כלשהי, בפשטות הליכותיו, עשה את אשר עשה. הליכתו מעמנו הותירה יתמות לכם ולחבריו החייבים לו את חייהם".מכתב תנחומים משר הביטחון
שר הביטחון אריאל שרון כתב עליו במכתב תנחומים למשפחתו: "סמל-ראשון בועז שמואל נתן את חייו למען מולדתו. תמיד דאג לחבריו. היה אמיץ, מקצועי מאוד כחובש פלוגתי. חבריו האמינו בו, ונפילתו היוותה מכה קשה לפלוגה".משפחתו של בועז מספרת
בועז נולד ביום כ` בחשוון תשכ"ב (30.10.61) בירושלים.הוא גדל והתחנך בחדרה בבית הספר היסודי "אחד העם". ובבית הספר "עין גנים" בפתח תקווה. את לימודי התיכון השלים בבית הספר החקלאי בפרדס חנה.
בועז היה ילד שקט וידע להעסיק את עצמו. הוא היה טוב בלימודים ואהוב על מוריו. הוא אהב את הטבע והחקלאות ואהב לבלות את זמנו הפנוי בקרבת חיות.
בתקופת התיכון בועז יצא עם חבריו לטיול לסנטה קטרינה עם חבריו. הוא היה מפוזר אך נשלח בכל זאת לקורס חובשים.
בועז אהב לצלם, הצבא רצה לשלוח אותו לקורס צילום אך הרעיון נדחה עקב פרוץ המלחמה.
בועז תהה רבות לגבי המחיר אשר גובה המלחמה, אך בזמן שהותו בלבנון הבין את הצורך בה.
חברו דודי שטיין מספר
דודי שטיין, חברו ושותפו של בועז לחדר מבית הספר החקלאי בפרדס חנה מספר:בועז למד בפנימייה מכיתה ט`. הוא נחשב פרופסור, הוא אהב ללמוד והיה נוהג להעביר לילות שלמים עם משוואות.
בועז היה מאוד מפוזר. המיטה שלו תמיד הייתה מכוסה בספרים ועיתונים. הוא לא נהג ללכת לבית הספר עם ילקוט. כל שני שעורים הוא היה רץ לחדר ומביא ספרים ומחברות. לא היה אכפת לו איזה מחברות, הוא ערבב בין כל המקצועות, אבל כנראה שהיה לו סדר משלו משום שהיה תלמיד מצליח מאוד.
בועז לא התבלט בהתנהגותו או מעשיו אלא בשקט ובחוכמה שלו. הוא הנה נוהג לחשוב הרבה.
בועז היה מאוד מופנם, הוא לא נהג להראות רגשות מלבד צחוק שהיה גם הוא מאוד מאופק. כשהיה שותק אפשר היה להבין שהוא כועס. היה לו אופי חזק ויכולת להתמודד.
בועז היה מאוד עיקש, ולא וויתר בהשגת מטרותיו. כשיצא למחנה גדנ"ע עם חבריו התאמץ מאוד כדי להצליח אפילו יותר מהספורטאים.
בועז מאוד אהב את הטבע. בשבתות היה יוצא עם חבריו לדוג במאגרי מנשה.
מכיתה י"א בועז כונה "בועז זיתים" משום שהיה מחסל בארוחות הערב קעריות שלמות של זיתים.
כשהיה בועז בכיתה י"ב הגיעה אחותו נילי לפנימייה. בועז מאוד הגן עליה מפני החבר`ה הבוגרים.
בועז לא הלך עם כל חבריו לגיבוש של הקומנדו, הוא רצה להיות חייל רגיל. לפני הגיוס היה קם מוקדם בבוקר עם כל חבריו לריצה של 5 ק"מ. ספורט לא כל כך התאים לבועז, אך בעזרת העקשנות שהייתה לו היה תמיד מסיים את הריצה.
לפני הגיוס הצטרף בועז ל"גרעין" של הנחל בשדה בוקר, אך עזב משום שלא הסתדר עם האנשים, והתגייס לחטיבת "גולני".
בזמן שירותו הצבאי שהה בועז במוצב "הר דוב" שם נפגש עם דודי, זו הייתה הפעם האחרונה שהם נפגשו.
במהלך המלחמה שמע דודי ברדיו על מותו של בועז.
קצין הקשר דני ליאני מספר
בועז הגיע לפלוגה ג` בחטיבת גולני לאחר שסיים קורס חובשים. הוא הגיע עם הרבה מוטיבציה ורצינות. בתחילה ערך על עצמו ניסויים ללא כל חשש. הוא היה מאוד אחראי ומיומן בתפקידו. הוא אהב צמחים וציפורים וכשהייתה יוצאת הפלוגה לאימונים וסיורים היה לוקח איתו באפוד משקפת ומגדיר צמחים.כבר מהיום הראשון של המלחמה היה לו מאוד חשוב לנסות להציל את כולם הוא עשה זאת במסירות גדולה ללא כל חשש לגורלו. (חבריו סיפרו כיצד נשא על כתפיו שעה ארוכה חייל פצוע, תחת אש ארטילריה.)
לבועז היה חשוב להביע את דעתו בשיחות וויכוחים, אך יחד עם זאת היה שקט וצנוע. הוא לא נטה להשתתף בשמחות של ערב יום שישי.
מבחינה חברתית, הסתדר בועז עם כולם. הוא לא חשש להביע את דעתו בקרב החיילים הותיקים בפלוגה ודאג להגן על הצעירים אשר נתפסו בעיניו כחלשים יותר.
בועז היה טוב לב ואכפתי, הוא תמיד חיפש את הנקודות החיוביות באנשים.
חיוכו היה הסמל שלו. גם מי שלא הכיר את בועז היה יכול להבין לפי החיוך שהוא אינו אדם מזיק.
בועז תהה רבות לגבי המחיר שגובה המלחמה ותמיד חיפש את השקט והשלום. אם נמקם אותו על המפה הפוליטית של היום, ודאי היה המתנגד הגדול לשהות בלבנון.
על המלחמה מספר דני: היינו בהר דוב ובשבת בלילה ירדנו לחורשת טל. משם נכנסנו ללבנון דרך הגזרה המרכזית. ביומיים הראשונים נלחמנו במוקשים ופילסנו דרך לשריון שהיה מאחורינו. בשלב הזה הצטרפנו לחטיבה שבראשה עמד שאול מופז (הרמטכ"ל של היום). שהינו יומיים בנבטיה והשתתפנו בקרב על ריחן. ביום שישי עזבנו את החטיבה אליה הצטרפנו וחזרנו לגדוד שלנו, גדוד גולני.
בט"ו באב תשמ"ב (4.8.82) התקדמנו לתוך העיר בירות ושם נקלעה היחידה תחת אש ארטילריה כבדה של האויב. אחד החיילים נפצע ובועז רץ לחלצו משדה האש, אולם פגז האויב פגע בו והרגו. בן 21 היה בנופלו.
הדרך לבוסתן / רמי קליין
היום אנו יודעים כי היינו צריכים לקחת אותו עימנו אל הבוסתן. כשאנו עולים לקיברו מידי פעם, אנו מרכינים את ראשנו ומבקשים ממנו סליחה.באותה עת הגיע לפלוגתנו, רזה, נמוך וממושקף. פניו פני ילד ונראה כאילו הגיע מאיזו אגדה קסומה בה גמדים ופיות טובות.
הוא הגיע עם המחזור החדש של הצעירים, שנראו מפוחדים ובהולים משדרכה כף רגלם על אדמת הקודש של המוצב. ברבות הימים, שב החיוך אל פניהם והוא נושא צבע ורדרד. אנרגיית הבהילות נוצלה למטרות מועילות, ומשכלתה, אי אפשר היה שלא לחוש ברעננות הכללית שנישאה באוויר. בין מתקני הברזל ורדידי הפח הגלי, שעובדו בידי נפחי ענק, היה ניתן למצוא אותו. נבלע ומפוייח, אך בשעה שדיבר זרחו פניו והוארו באור נגוהות.
נפשו נקשרה בנפשנו, ובאישון לילה היה מפלס את דרכו בין תילי נחירות אל מיטתינו, ומאזין בקשב לסיפורי הגבורה המופלאים, מספר העלילות הדמיוני של הפלוגה. בשעות בין ערביים, היינו מטפסים יחפים על שטיח מעופף וטסים לחפש את עץ המשאלות. משמצאנו אותו בחלקה ברוכת מים זהובים, קטפנו ממנו אישי איש את פריו, פרי זהוב וקדמון.
הימים נתגלגלו להם במהירות, הלילות הפשירו מקפאונם וכפות רגלינו שוב ניעורו לחיים בתוך עולמם הצימרי, האפור. מחזור הצעירים האחרון כבר התאקלם ברוח הפלוגה, למד להבחין בין טוב לרע, להתקלח בזמן, ולהכין קפה כהלכה. לא עוד חיילים מפוייחים ומשומנים, שעיניהם תפורות בקורי שינה, אלא עדר בריא ורענן, מאומן בחובותיו, מוכן לאימונים מפרכים, להקיז מים מסלע, לבנות חומות מיסתור ולהבעיר אש בשדות קוצים דוקרי רגליים.
אך הוא נשאר חולמני ומפוייח, ומשקפיו נופלים על חוטמו, הזב לסרוגין. "חסר תקנה" הפטרנו ביודעין. החלטנו כי מוטב יהיה לשלוח אותו לקורס חובשים.
"שם יקבל שיעור בהילכות הסדר והניקיון" אמרנו.
כשחזר כבר נעלמו כתמי הפיח והשמן מבגדיו.
באהבה רבה קיבלה אדמת הגולן את רגליו היחפות, ושם פגשנוהו צנום ונשרט. שופע ביטחון היה, כשכוחות מרפא בזרועותיו, חיוכים של רפואה שלמה על פניו, והוא ממהר לפזר תנחומי יוד על שריטות, גלולות ארגעה לראשים דואבים, כיסויי ראש להגן מפני השמש הממיסה, ולגימות מים טחובים מתוך מימיות מדיפות צחנה.
"פלורנס נטינגל הקטנה" יצא שהיו מכנים אותו ואף חתולים משוטטים, אובדי עיצות, זכו לטיפול מידיו האמונות.
אך למרות הכל, לא לקחנו אותו עימנו אל הבוסתן. מאוחר יותר, כשעלינו אל קיברו להתייחד ולהזכר, הרכנו ראש וביקשנו ממנו סליחה.
בשבתות היינו נעלמים אל השדות. קיץ היה, הצבע הירוק התחלף בצהוב חד-גוני. קוצים שדופים נצרבו בשמש והשחירו, סלעים נקבוביים הפיצו חום וגדרות התיל והאבן כמו בערו בקירבנו. הפרחים קמלו, פרג, פישתה ומקור החסידה. העשב הירוק איבד את נוזליו ונבלע לתוך סדקים, ובמקומו הופיעו קימטי הזיקנה הקייצית של האדמה.
אך מנגד, מצאנו את המעיין הניסתר, מי בראשית של נחלי שלגים מתמוססים המקבצים אליהם נפשות תועות ללגום מים צוננים. ומסביב למעיין, כמו קמו לתחייה החבוש והתאנה, ואשכולות ענבים בשלים צמחו מפרפורי גסיסתו של עשב חבר. עצי הבוסתןהחבוי הטילו צל כבוי על האדמה ברוכת הפירות. בחלקה המוחשכת מצהרי היום היו מושטות הידיים, כפות שועליות, לבצור אשכולות חמצמצים, שהצטמקו לתוך גרונות יבשים. משתפחו בטננו בערוב היום ומלאו במוהל סוכרים וגרעינים נחבאים, היינו משרכים רגלינו חזרה למאהל, שפירותיו אין, אך נורות צהובות תלויות בו כאשכולות חמים, ויד אדם לא תיגע בם.
אך אותו, מן הסתם, לא לקחנו עימנו. זו היתה פינתנו הבלעדית, בוגרי הפלוגה, ורגלי הצעירים לא ידרכו שם. כשהיינו חוזרים היה שואל אותנו "נו איך היה?"
"לא משהו" היינו עונים כלאחר יד ופונים הלאה.
את אימון הקיץ עברנו אט אט, ניצלים בשמש היום, ומתכווצים באופל הליל. רק הפוגת אחר הצהריים היתה מטיבה עימנו, והרוח הקלילה העבירה אלינו את ריחו של הקש המתייבש. הוא כבר הספיק להשתפשף באימוני החובשות והיה מרווה צמאונות גופניים באמצעות תמיסות נוזליות, אותן היה מערה לוורידים בולטים של חברי הפלוגה. אלו כבר התרגלו למגען של הידיים, שהיו מפוזרות בהתחלה, אך מאומנות בסוף, והיו רגועים בשעה שהבקיע חוד המחט הסטירלית את גופם.
אך כל זה עדיין לא עזר, ולמרות שנפשנו כבר נקשרה בנפשו, לא לקחנו אותו עימו אל הבוסתן. הקיץ חלף לו ועימו גם הסתיו, וגישמי החורף החלו להרוות את האדמה הצמאה. את הפלוגה שלנו, פלוגת החי"ר, העבירו ללבנון להתבוסס בבוץ דביק וזר. אנו כבר יחלנו לימות האביב, משפשפים את ידינו להתחמם.
משבאו ימות האביב המבושמים והעירונו, ידענו כי הוא שייך לאדמה. כשחזר וידיו מאובקות אבק פרחים צהוב ועדר חיפושיות נוהר אחריו, העילנו חיוך על שפתינו. ידענו כי הוא שייך לאדמה, אך לא שיערנו כי תקדים כל כך לדרוש את מבוקשה.
עמק החצבני החל מראה גם הוא אותות של אביב. בין עצי הזית הנטועים בבוסתנים היה פרוש מרבד עונתי ורוד שבלט לעיננו הגלויות. כשהיו נעים עלי הזית ברוח, היה צידם התחתון מכסיף אל מול השמש.
פרחי אביב כיסו את הגבעות והעירו אותן מתרדמת החורף. אגמי מים עונתיים היו עדיין מלאים ממי הגשמים, ועדרים נקבצו סביבם לשתות. קול ציצולי פעמוניהם השמיע סימפונית אביב, בניצוחם של רועים חבושי כאפיות.
הגבעות הרבות שחלשו על העמק היו מכוסות בסלעי גיר ועצי חורש למכביר. האדמה החומה והכבידה קיבלה ברוח משולה את מדרך רגליהם של עדרי הכבשים והעיזים, את פרסות החמורים הנושאים גזרי עצים, ואת טביעות רגליהם של החיילים המסיירים. ממול התפתל וזרם נהר החצבאני, עובר בסמוך לכפרים ומשם הלאה, פורץ את גבולות הארץ המובטחת.
יש שהיינו יוצאים בלילה לפשוט בעומק האוייב. כשחזרנו עם שחר עייפים, היה שואל אותנו "נו איך היה"? "לא משהו" היינו עונים.
צעיר היה באותה עת מכדי להצטרף אלינו.
הימים חלפו במהירות מסחררת. אנו כבר השתחררנו מן השרות הסדיר בפלוגה, אך הוא עדיין נשאר לסיים את שירותו. זכרונות הבוסתן הנסתר כמעט ונשתכחו מאיתנו. מידי פעם היה מתקשר לבשר כי הכל כשורה.
אחר כך באה המלחמה, והאדמה הלבנונית קיבלה ברוח משולה את דריסת השרשרות הכבדות. שוב נקראנו לשירות וראינו את העשן המיתמר מעל הבתים הקורסים מהדף המלחמה. שוב טעמנו את טעם הפחד, החרדה, הגעגועים והציפייה. כשעברנו על כביש החוף בואכה דאמור. חלפו על פנינו כלי הרכב הכבדים שחזרו מביירות וריח המוות נישא מהם.
באותה שעה לא ידענו עדיין כי גופות חברינו היו בכלי הרכב. אך למחרת כבר התפשטה הידיעה במהירות. הפלוגה ספגה אבידות כבדות והוא ביניהם. אחר כך סיפרו שעוד הספיק להתרוצץ בין הפצועים, צנום וממושקף, לפני שנהרג.
היום אני יודע כי היינו צריכים לקחת אותו עימנו אל הבסותן, וכשאנו עולים לקיברו מידי פעם אנו מרכינים את הראש ומבקשים סליחה.
הנה הם חוזרים קולות המעיין הנסתר, טעם החבוש והתאנה, ריח הקיץ הגווע ומבטו החולמני, המפוייח.