"...חברנו דן נהרג בהפצצה באחד המחנות הצבאיים. היו אלה כבר ימי מלחמה. כבר "הורגלנו" לשמוע על הרוגים, אולם כשהמקרה פוגע ישר בך, הרי המכה קשה שבעתיים.
דן איש עבודה, ער בשעת ויכוח וחברי. היה פעיל במוסדות החברה ובפעולותיה. עם מותו נלקח מאתנו אדם אשר ידע להוסיף לנו בכל השטחים.
המלחמה האכזרית הלכה ונעשתה רצינית יותר, האויב פלש לגבולות הארץ, אנו בתור, אנשי צבא הוכרחנו לנדוד. מהגליל המערבי למרכז משם לגליל המזרחי ושוב למרכז. וכאן, ירדה עלינו המהלומה הכבדה בנפול אחד החברים המרכזיים שלנו - יצחק. קשה לי לכתוב עליו.
עד כמה שפגע בי מותם של שני החברים הקודמים, הרי מותו של איציק זעזע אותי ביותר. איציק נהרג גם כן בהפצצה זדונית, ביצאו יום אחד עם הג`יפ מתוך המחנה. אנו נשארנו בתוך המחנה. את רעש האוירון לא שמענו. בשמענו התפוצציות החרדנו כולנו,ישבנו במקלטים עד שהסתלקו האוירונים. לאחר ההפצצה החלו מגיעות ידיעות ראשונות מראשון לציון. בין יתר הידיעות נודע גם כן שגי`פ אחד נפגע על כל נוסעיו שנהרגו. טרם ידענו שזהו הג`יפ של איציק, אך משהגיעה הידיעה הברורה פשוט לא הבינונו את אשר התרחש.
איציק איננו
את שתי המילים הללו ומובנן אינני יכול להבין עד היום. בכל פעם, בשמעי את שמו של איציק, נדמה לי שאני נדקר כמו בחרב.
איציק איננו. הרוח החיה של חברתנו.
לא היה מאורע, יהא זה טיול, מחנה אימונים, עבודה, לימודים וכו` וכו`, שבהם לא היה לוקח חלק חשוב. הוא היה בכל. הגה רעיונות משקיים, היה החלק הדינמי של הפעולה החברתית והתרבותית.
קשה למנות את כל השטחים אשר בהם היה איציק פעיל ומפעיל אחרים עם הליכתו מאתנו הלך אחד מעמודי התוך של החברה! ולכן בכל זמן ועת נזכור אותו. בכל שעה שנעלה זכרונות הרי תמיד תעמוד דמותו החיה לפנינו מחדש. רוחו תפעם בנו לעד.
.... אנו עובדים ויוצרים - מקימים את נקודתנו החדשה ובכל אשר נפנה מלווה אותנו זכרם של חברנו אשר נפלו במערכה על שחרור הארץ ולא זכו להגיע עד הנה. זכרם מעודד אותנו להמשיך ולבנות ולכן לא ימוש מאתנו לעד.
דמותם תעמוד לנגדנו תמיד וכך נוכל להמשיך. להגשים במלואו את האידיאל שלהם, שלא הצלחנו להגשימו."

חבר
מתוך החוברת `עשרה שנפלו` הוצ` קיבוץ `הראל`