מה הוא היה. איך בעצם אני אמור לכתוב עליו בזמן עבר? הרי רק לפני חודשיים עוד דיברנו וצחקנו ורבנו כמו שני אחים נורמאליים שלפעמים מסתדרים ולפעמים לא.
אני זוכר שכשהוא היה קטן היינו הולכים ביחד לקולנוע. כמה היינו מבלים ביחד. ואז התבגרנו. הכנו לכיוונים שונים ולא תמיד הסתדרנו אבל תמיד היינו אחים ותמיד אהבנו אחד את השני.
בשנה האחרונה דרור עבר מהפך והתבגר מאוד.
הוא הפך מילד שמן וביישן לילד רזה ופתוח. היחסים בניינו התחממו והתהדקו ושוב מצאתי אח שאני יכול לדבר איתו ולחלוק איתו דברים.
אמנם לא אמרתי לו את זה אבל הייתי מאוד גאה בו. איזה אח לא יהיה גאה באחיו שהוריד 60 קילו בשמונה חודשים וכל זה להגיע לצבא. ולא סתם לצבא, לחייל של אחיו הגדול. כמה פעמים אמרתי לחברים שלי שאני לא מאמין שהוא הצליח ושהוא הגיע לקרבי. באותו היום שהוא נפל, כמה שעות קודם, עוד הספקתי לדבר עם נדב ושנינו ביחד חשבנו כמה שקשה להאמין שהוא הפך למה שהפך.
אני מצטער שלא יצא לי להגיד לו את כל הדברים האלו באופן אישי ושלא יצא לנו לבלות יותר ביחד אבל אני חושב שהוא ידע שאני גאה בו מאוד.
מה עוד דרור היה? אם לתאר אותו במילה - עקשן! כשהוא החליט משהו אז הוא הלך איתו עד הסוף. כשהוא החליט שהוא לא אוהב פירות אז לא יקום ולא יהיה היום ששבו הוא יכניס פרי לפה.
וכשהוא החליט שהוא מרזה - לא היה דבר שיעצור אותו.
איפה עוד אפשר למצוא אדם עם כל כך הרבה כוח רצון.
מה עוד אני אגיד עליו? בישול, כמה הוא אהב לבשל. מי שמכיר אותי יודע שחוץ מטוסט אני לא יודע להכין כלום ובלי דרור כנראה שהייתי נשאר רעב עד עכשיו. אני מתגעגע לפסטה שהוא היה מכין. אפילו שאמא מנסה היא לא תצליח להכין את זה כמוהו.
הוא היה ילד שאהב לצחוק ולהתווכח, תמיד היינו מתווכחים מי משרת ביחידה טובה יותר. הוא אהב מחשבים וגם הי טוב בזה. והוא גם תמיד דאג לזהר אחותנו. דאג שאני לא אציק לה ודאג לדבר איתה ולעזור לה. הם היו קרובים מאוד.
ומה נשאר לנו עכשיו? רק זיכרון. זיכרון מילד ואח אהוב. הוא יחסר לנו מאוד ולא עובר יום שאני לא חושב עליו.
תמיד רציתי חדר לבד והיום כשאני מסתכל על המיטה שלו והבגדים שלו בארון אני רק מקווה ששוב הוא יהיה שם, יבוא לספר לי מה זהר עשתה, איך אמא ואבא עצבנו אותו או איך הולך בטירונות.
אז זהו. אני מסכם כאן 19 שנים של חיים בכמה מילים על ילד שאף פעם לא נשכח.
תמיד אוהב אותו ותמיד אתגעגע.

רענן.