כיפה סרוגה על מיראז`

אמר אחד ממפקדי צה"ל: עד מלחמת ששת-הימים חשבנו שחיילנו עשויים ברזל והשריון שבידיהם עשוי פלדה. במלחמה זו ראינו שהשריון עשוי ברזל - וחיילינו עשויים פלדה.
אך עדיין לא אמר אותו מפקד את מלוא האמת. יש בגלויי ששת-הימים, קשה מפלדה, חזק מפלדה, ומהו? - לב אב שכול.
האב השכול, אברהם-יצחק נוימן, ישב מולנו. פנים חרושות ושזופות, ידיים מיובלות, עינים חודרות, כפות-ידיים חזקות - דמותו של ישראלי ותיק, שעלה ארצה מקלויזנבורג, היא קלוז`, לפני שלושים-ושלוש שנים. עבר דרך ארוכה של חלוץ צעיר, שבא ארצה מבית אבא אל חולות ופיגומי בניין, עד שבנה ביתו בתל-אביב. האב השכול, אברהם-יצחק נוימן, עזב את בית אביו ר` מנחם-מניס ניימן, את מסגרת הלימודים בה שרוי היה בבית-אבא שבקלויזנבורג, את חבריו, תלמידי אביו, שהיו שותים תורה ותלמוד מפי אבא, והלך לארץ-ישראל. ובבית נשאר אבא הלמדן, ואמא, מרת רוזא, שדאגו לבנם, שנדלק באש הציונות-הדתית-לאומית - והלך לארץ-ישראל. ועתה - הנה הוא יושב לפני: מן הוותיקים בארץ, חרוש קמטים ושזוף - והוא אב שכול. לפני שלושה ימים הוביל את בנו הצעיר למנוחה-של-אמת. "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים ניסה את אברהם" - אפילו ביקש המקום מאבינו גלגל עינו, היה נותן לו; ולא גלגל עינו בלבד נותן לו, אלא אף נפשו הוא נותן לו". "וישם אותו על המזבח" - עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי-שמים, והיו דמעות נושרות מעיני אברהם עד שהיתה קומתו משוטטת בדמעות".
אב שכול. במרפסת ביתו יושבים אנו. קומה עליונה ברחוב מרכזי שבתל-אביב. ברחוב זורמות מכוניות מוארות-פנסים, מעל מרפסות נשמעים קולות שיחה-ושחוק. אך אנו איננו שומעים ולא כלום. רגעים ארוכים יושב האב, אברהם-יצחק נוימן, ושותק. הוא הוגה בדרך חייו של בנו הקדוש. הכל ידעוהו בכינוי: "הטייס עם הכיפה", "טייס-המיראז` הדתי", ואנו מאזינים מפי האב השכול את מגילת חיי-הבן, המכונה בפיו: "יאיר שלי", מגילת חייו של הטייס-הדתי על מטוס-מיראז`: יאיר נוימן.
מספר האב:
- התגוררנו אז בתל-אביב. ביום כ"ד בשבט תש"ב (1942) נולד לנו בננו השני, הוא יאיר. קדם לו בננו הבכור, וכשבשרתי בשורת הולדתו לאבי, ר` מנחם-מניס ניימן, שישב אז בקלויזנבורג, שיגר לי הצעתו לקראו בשם יהושע, על-שם יהושע בן-נון שזכה להכניס את עם-ישראל הנודד ארצה. אך כשנולד בננו השני לא באה עוד תשובה מאבי. המלחמה היתה בעינה, ומכתבי הוחזר אלי. היו הימים קרובים לימי-הפורים, וקראתיו בשם יאיר (אבי מרדכי-היהודי). לאחר שנים מספר עברנו לגור בגבעתיים, ויאיר החל לימודיו בבית-הספר הדתי "אמונים" שבמקום. תלמיד משובח היה יאיר גם בסיימו את למודיו בבית-הספר היסודי, וגם כשעבר ללמוד בבית-הספר התיכון-הדתי שבבני ברק. כאן למד תורה מפי מוריו, הרב במברגר והד"ר מושקוביץ; בכל פגישה עמם היו בפיהם דברי-שבח אודות יאיר, על אישיותו ההולכת ויציבה בשנות בגרות, על לימודיו, לימודי-הקודש והחול, ועל התנהגותו הדתית, רגשותיו הדתיים. הוא הסב לנו נחת, יאיר שלנו.
רעש מטוס שעבר מעל נשמע בקול גדול, ומר נוימן הפסיק דבריו. לרגע הרים עיניו כלפי מרום, והשפילם. העביר ידיו בחזקה על פניו החרושים, עצם מעט את עיניו, והמשיך לספר:
- עוד בימי לימודיו בבית-הספר התיכון נמשך לבבו של יאיר שלנו לכל שסבב את נושא האוירונאוטיקה. אינני יודע מה הביאו לכך: האם הסיסמא "הטובים - לטייס", האם ההרגשה שבהיותו במטוס, בשמי-מרום, הריהו מן הטובים? הייתי מאזין פעמים הרבה לשיחותיו עם רעיו - תמיד סובבו השיחות, אותם ימים, על מטוסים שונים, לשמותיהם ולסוגיהם. גם מדפים רבים בחדרו מלאים היו דגמי מטוסים בהם השתעשע. סיפר לי אותם ימים אחד ממוריו: הוגד לתלמידי כיתתו של יאיר שלנו שלמחרת היום יבוא קצין מחיל-האויר לבית-הספר, ישוחח עם התלמידים על החייל. בלא לדבר דבר ובלא לספר לאיש - הכין יאיר שלנו מפה גדולה ועליה שרטוטים של סוגים שונים של מטוסים, שמותיהם ותפקידיהם, בתי החרושת בהם הם מיוצרים והצבאות המשתמשים בהם. כשבא אותו מפקד בחיל-האויר לכיתה, ראה את הטבלה הנאה. לתמיהתו - אמרו לו שיאיר שלנו הכינה, ופיו מלא תהלה. צנוע היה יאיר שלנו, לא התגאה במעשיו, אך מאז ידענו אנחנו וידעו חבריו, כי לבבו נמשך לטייס.
בקיץ 1959 הביא יאיר שלנו את תעודת-הבגרות שלו הביתה, ובחורף של אותה שנה התגייס לצה"ל, כדבר מובן-מאליו - לחיל-האויר.
בעת דברי מר נוימן שוב נשמע קול אוירון העובר מעל. כמו רצה להעביר מנגד עיניו את המטוס, כמו לא רצה לשמוע את קול המנוע בטרטורו. הוא עצם עיניו בחזקה. השעין ראשו על כף-ידו הגרמית. חדל לספר, ורק ביטא מפעם לפעם לעצמו: יאיר שלנו, יאיר שלנו...
דמעה לא נגרה מעיני מר אברהם-יצחק נוימן. לב אב-שכול חזק מברזל ופלדה.

ליד ארון ספריו

ידידים באים, ידידי האב, ידידי המשפחה. באים ויושבים - ושותקים. מה יאמרו ומה יגידו? גם האב שותק. גם האחות הצעירה שותקת. אך הנה באים גם חבריו של יאיר, חיילים וחיילות המשרתים בחיל-האויר. כאן נפתח סגור-לבו של האב-השכול. הללו הם ידידיו של "יאיר שלנו -".
חוזרים אנו לשיחה. מספר האב:
- כשנתקבל יאיר שלנו לחיל-האויר, לא היה גבול לסיפוק-הנפשי שלו. אך הוא ידע כי אלו הם צעדיו הראשונים. עדיין לא הגיע לדרגת טייס, עדיין לא הופקד מטוס-של-ממש בידיו. טירונות קצרה עשה ועבר לקורסים של טייס. כל קורס שעמד בו - ראה עצמו מתקדם. הוא ליקט תעודות טיס, רשיונות טייס. התקדם - ותשעה רשיונות-טייס, לסוגי מטוסים שונים, כבר היו בידיו. יאיר שלנו התקדם: קורס קצינים, והוא כבר סגן-משנה. צנוע היה יאיר שלנו, ובדרך-כלל לא הרבה בדברים על הצלחתו, על הקורסים שעבר בהצלחה, על טיסותיו. סגור היה, ושמר חוויותיו לעצמו. יתירה מזו: הוא הרבה לספר אודות חברים ביחידה ובחייל, שהם מצליחים ועולים. וחבריו אהבוהו אהבה ללא-מצרים. הנה, רואה אתה, מאז אותו יום - אין יום שלא יבקרונו חבריו, חניכיו, ידידיו.
כבר יצאו אחרוני המבקרים את הבית. מר נוימן מלווה אותם עד לפתח ביתו. הם מגירים דמעה - אך הוא מקבל את דברי-הנוחם בעיניים עצומות ובמנוד-ראש. אב שכול.
כאשר שב מר נוימן לשוחח עמנו - עמדנו והסתכלנו בארון הספרים.
פתח בכך האב ואמר:
- רואה אתה את הספרים המשומשים, רובם ספרי-קודש. בחור דתי היה יאיר שלנו, גאה באורח-חייו הדתיים. לא בוש בפני המלעיגים, לא בלעגי-חברים ולא בלעגי-ידידים. מסור היה לתפקידו בחיל-האויר, מסור היה למשפחתו - ובכל אלה מקדיש היה שעות רבות לתלמוד-תורה, לומד, מעיין. התפילין לא זזו מאמתחתו, בוקר-בוקר השכים לתפילה ולעיון-תפילה. סימן מובהק היה לו ליאיר שלנו, כיפתו הסרוגה. הכיפה לא זזה מעל ראשו, גם בעת האימונים, גם בעת הטיסה, היה מסיר את כובע-הטייסים מעל ראשו, מיישר את הכיפה-הסרוגה, נכנס למפקדו ומוסר דין-וחשבון. וכל אחד בבסיס הכירו: הטייס המוכשר, הטייס הדתי שעל המיראז`, הטייס עם הכיפה.
מוסיף האב ומראה לנו תעודותיו של יאיר. הנה גם תמונותיו כטייס, הנהו על המיראז` שלו. מספר האב:
- כאשר הגיע תורו של המיראז` - נמסר הוא גמ לידי יאיר שלנו, שהיה בין המוצלחים שבטייסים. יום אחד בא הביתה וסיפר כי הנה כבר טייס-מיראז` הוא. הוסיף: רק עכשיו יודע אני מה זאת טיסה. אני מרחף למעלה ורואה לנגדי את כל הארצות. וגם באותם ימים לא נפגמה אף כחוט-השערה התנהגותו הדתית של יאיר שלנו. היפוכו של דבר. הכרתו הדתית נתחזקה. בין חניכיו היו רבים מבני-הקיבוצים החפשיים. הללו, לאחר הכירם את יאיר שלנו, אמרו: "לא ידענו שיש בחורים-דתיים מצויינים כאלה". הם לא ידעו. גם אנחנו לא ידענו עד היכן הדברים מגיעים. רוצה אתה לדעת? אספר לך: היה זה בערב-יום-הכיפורים, לפני כשנה, ויאיר שלנו בא מן הבסיס שלו לברך אותנו בברכת גמר-חתימה-טובה. היתה זו שעת בוקר. לאחר הברכה המסורתית, מיהר יאיר שלנו גם לדודו, אחי. הוא מיהר, וכאשר שאלו דודו מה החפזון, השיב יאיר: כבר צהרים, אני צריך למהר. הרי ערב-יום-כפורים היום, ועלי עוד לטבול במקוה-טהרה".
כך נעו חייו של יאיר נוימן, טייס-המיראז` הדתי חובש הכיפה-הסרוגה הוא היה מצטער ואומר:
הרי יש כל-כך הרבה בחורים דתיים מצויינים ומוכשרים. למה כה מעטים הם בחיל-האויר?!
יאיר נוימן הוא כבר סרן. הוא הכיר את אורה ירדני, ונשאה לאשה. לא רצה ב"טראסק" גדול. בין חבריו וידידיו בבסיס חיל-האוויר נערכה חתונתו, ואורה היתה לרעייתו הנאמנה. לימים - נולדה הבת הבכירה, חמוטל. יאיר נוימן ורעייתו בנו ביתם. מספר האב:
- כאשר נשא יאיר שלנו את אורה לאשה, אמר לי כדברים האלה: "אבא, אני רוצה שיהיו לי, בעזרת-השם, עשרה ילדים. עמנו זקוק ליהודים רבים. אם לא תהא לנו עליה מתוצרת שלנו, לא נוכל להתקיים בארץ". אבל יאיר שלנו לא זכה. הנה נולדה חמוטל, בתו הבכירה. עתה, אורה היא בהריון, אך יאיר כבר איננו.
נשתתק האב. הצית עוד סיגריה בשרשרת-העישון שלו. קם ויצא מן החדר. מי יודע לב אב-שכול? "כי פחד פחדתי ויאתני, ואשר יגורתי יבוא לי".

יאיר נעדר

לא רק על מי-מנוחות ועל שמי-תכלת הילכו חייו של יאיר נוימן. אמו נפטרה עליו בעודו נער, בהותירה לאנחות את האב, כשלשולחנו מסובים שני בנים ובת. הבן הבכור, יהושע, כבן עשרים-ותשע היום - בתום שרותו בצבא, המשיך לימודי הביאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. יום אחד הגיע ארצה פרופיסור במקצוע זה מג`אמאיקה הרחוקה, והזמין את הצעיר הדתי, החוקר יהושע נוימן, להמשיך בחקירותיו ובעבודת דוקטוראט בביאולוגיה שם, בג`אמאיקה.
לימים נשא מר אברהם-יצחק נוימן אשה שניה, הגברת פישר. סיפר לנו בנה, אברהם פישר, הלומד פסיכולוגיה וזיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן:
- רוח טובה היה משאיר יאיר תמיד בבואו לבקר בבית, הן בבואו מבסיס חיל-האויר או מביתו. היה בו יושר ותום, היה כנה עם עצמו ועם מצוותיו. גאים היינו בו ששומר הוא תורה ומצוות גם במשך שנות שרות ארוכות בחיל-האוויר. למרות צניעותו - ידענו גם מפעליו: הוא השתדל להביא הווי דתי בין חבריו, דאג למזוזות בשערי הבסיס; גאה היה בדתיותו ואינו בוש לספר בה אף לחבריו ה"חפשיים". לא כתבנו לאחיו יהושע על נפילתו של יאיר. אך ממכתבי יהושע רואים אנו כי החשש גובר בו. הוא כותב בהגיון רב, הגובר על רגשותיו, ומבינים אנו כי הרגשתו היא שניטל חלק מגופו.
מר אברהם-יצחק נוימן חוזר ויושב מולנו. מספר הוא את הפרק האחרון בחיי יאיר בנו:
- כעשרה ימים לפני פרוץ מלחמת-ששת-הימים ראינו את יאיר שלנו. הוא בא בסערה, לאמר לנו שלום, ומיהר לרעייתו ולבתו. בדבריו השתדל לנסוך בנו בטחון, שימי החרום יעברו. אמר:
"אין מה לפחד. בעזרת-השם נגמור את המלחמה בעשרים-וארבע שעות".
אלו היו המלים האחרונות ששמעתי מפי יאיר שלנו. ואז פרצה המלחמה. ביום הראשון של המלחמה, יום שני בשבת, גח יאיר שלנו את גיחתו הראשונה. יצא במיראז` שלו לעבר שדה-התעופה המצרי, הטיל את מטען-הנפץ שלה וחזר לבסיס. יאיר ירד ממטוסו, יישר את הכיפה הסרוגה שעל ראשו, נכנס למפקדה ודיווח על מעשיו. כשיצא אמר לחבריו: אני בטוח שהשמדנו הרבה יותר מטוסים-מצריים מאשר המספר שאמרנו בדו"ח. ובענווה האופיינית לו, פנה לחדר-המנוחה. ממתין לטיסתו השניה. כשעתיים לאחר מכן הגיע תורו של יאיר לגוח גיחה שניה. הוא עלה על המיראז` שלו, התרומם ויצא דרומה לכיוון קהיר. ולא חזר. בו ביום באו קצינים מחיל-האוויר והודיעונו שמטוסו לא חזר.
במשך הימים באו חבריו לביתנו, באו קצינים וחניכים - בפיהם לא היתה ידיעה חדשה. יאיר שלנו היה "נעדר". כן, מלה אחת אמרו: "נעדר". היודע אתה מה היא הרגשת אב שבנו נעדר?
ביום הרביעי, י"ז במנחם-אב (23 באבגוסט) - באתי הביתה עייף ויגע. עליתי על משכבי, נרדמתי. בשעה עשר-וחצי דפקו בדלתות הבית. באה כלתי אורה מנתניה, אתה היה גם קצין מחיל-האויר. רק חמש מלים אמרו לי: "החזירו את גופתו של יאיר".
למחרת, ביום החמישי בצהרים - לווינו את יאיר למנוחת-עולמים. האם אוכל לזכור מי היה בהלווייתו הגדולה? היו קציניו וחניכיו בצבא, היו מוריו וחבריו מבית-הספר-התיכון-הדתי בבני-ברק ובארגון "בני-עקיבא" בו פעל. רק מלים בודדות אזכור מדבריו של האלוף הרב שלמה גורן, רבו הראשי של צה"ל, שאמר על יאיר דברי-הספד נרגשים. הרב גורן הכיר את יאיר שלנו, שדמותו הדתית הגאה בלטה בחיל-האויר. הוא ציין שיאיר שלנו היה דוגמא ומופת לצעירים דתיים רבים במסירותו לקיום מצוות, והוא התעלה במעלות קדושים וטהורים, שחרפו נפשם בהגנתם על שמי המדינה ועל חיי אזרחיה. עד כי יבוא שילה.
ממרום שוב נשמע רעש מנועו של מטוס עובר. האב קם ממקומו במרפסת, נכנס לחדר - לא רצה להאזין לקול המטוס העובר. צעדנו אחריו והבטנו בפניו החרושים, שקמטיהם עמקו הרבה במשך שמונים ימים ושמונים לילות של תוחלת ממושכה וצפיה אין-קץ. אב שכול.

בן לטייס שנפל

"ויקרא שמו בישראל -". זעזוע עבר בקהל העומדים מול הבימה הקטנה, עליה ישבו וניצבו קרובי המשפחה וקציני צה"ל בכירים. הכל ידעו כי עתה יפרוץ זרם דמעות ורגשות. היה זה כאשר הרך הנולד לאשה הצעירה אורה נוימן (לבית ירדני) הוכנס בבריתו של אברהם אבינו.
אפשר היה לראות את ניצוץ הדמעות בפני כל הנוכחים, אף בפניהם העזים של קציני צה"ל. "ויקרא שמו בישראל יאיר-ינון בן יאיר.."
זה היה בריתו של יאיר נוימן, הרך הנולד, בנו של הטייס.
על הבימה עליה נערך הברית, ניצב אביו של יאיר הטייס, ופניו חרושות קמטים של כאב; ישב הרב הראשי לצה"ל האלוף הרב שלמה גורן, ששימש סנדק, ובעיניו דמעה; ניצב מפקד חיל האויר, האלוף מרדכי הוד, וכולו מתח. והכל חזרו ברגש על הפסוק ביחזקאל: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך: בדמייך חיי! ואומר לך: בדמייך חיי!"
לאחר-מכן, בסעודת המצוה, האזינו רבים לדברי הרב הראשי לצה"ל על מסכת פעולותיו ואורח-חייו של יאיר הטייס. "אני הכרתי אותו היטב. הוא ממש קידש שם-שמים ברבים בימי חייו ושרותו בצה"ל, וקידש שם-שמיים ברבים בשעת נפילתו. זהו כפל הלשון: "ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך: בדמיך חיי!"