ביום ראשון האחרון של שנת התשס"ח, מעט לפני השעה שלוש אחה"צ, יצאתי מכנס בטיחות והרמת כוסית לרגל ראש השנה בראשות מפקד המרכז ובדרכי למשרד, קיבלתי SMS מאדיר ז"ל ובו נכתב: "מתי אתה מגיע למשרדך?" סימסתי לו במהירות בחזרה: "עכשיו".

נכנסתי למדור. אדיר ישב שם מול אחד המחשבים וחייך לעברי את חיוכו הנצחי. אותו חיוך שאיתו הצליח לחדור לליבותיהם של רבים. "יש לך כמה דקות בשבילי?" שאל במבוכה האופיינית לו. התיישבתי מולו דרוך בציפייה לשמוע על איזה עניין אישי שאולי מטריד אותו. בטח הוא רוצה יום חופש ושוב מתבייש לבקש, הרהרתי לעצמי. להפתעתי הרבה אדיר שאל אותי סדרת שאלות בענייני עבודה "נטו" מתוקף תפקידו ה"טרי" כפרוייקטור הטמעה מטעם המדור למסלול האינטרנט החדש. שאלות מאוד אופייניות לאדיר שמטרתן היתה תמיד לוודא שהוא מבצע את משימתו באופן המושלם ביותר והמדוייק ביותר. פניו של אדיר קרנו מאושר כאשר התשובות שסיפקתי לו, תאמו את הפתרונות שעליהם חשב כבר בעצמו (ריטואל די שגרתי).
לפני שיצאתי מהחדר שאלתי את אדיר אם בכוונתו להגיע להרמת כוסית לרגל ראש השנה בבסיס חצב שתוכננה לשעה ארבע וחצי והוא השיב בחיוך חצי מתנצל חצי מתבדח: "אני חייב?". השבתי לו בחיוך: "כדאי לך - יהי מושקע". קבענו לנסוע ביחד לחצב. בדרך הקצרה מהמפקדה לחצב סיפר לי אדיר שהוא ממש מתחיל ליהנות מהקייט-סרפינג ושהוא מיטיב ליישם את מה שלמד בקורס. הוא היה מאושר. עוד שיחה אחת מני רבות שקיימנו. שום רמז לבאות.

נכנסנו יחד בשערי חצב. אווירת חג עטפה את הבסיס וסימני התחדשות ניכרו מכל פינה. שנה חדשה, מב"ס חדש בחצב - הכל חדש. את "גני חצב" המיתולוגיים מילאו כבר קולות צחוק ושמחה של משפחת חצב המורחבת על חייליה, קציניה ואזרחיה לצד מראות מוכרים של לחיצות ידיים, נשיקות וחיבוקים לקראת השנה החדשה. אבל הפעם היתה זו הרמת כוסית מיוחדת במינה ולראשונה מאז שאני זוכר את עצמי כחייל בחצב, כיבדו את המעמד בנוכחותם גם רמ"ט היחידה וגם מפקד המרכז. רב היחידה פתח את הטקס בדרשה על משמעות החג ובתקיעת שופר וסיכם בדרכו המקורית כי השופר קורא לנו למעשה לדבוק במידת הענווה. איש מהנוכחים לא שיער בנפשו איזו משמעות עמוקה ואדירה יקבלו המילים הללו קצת פחות משתי יממות לאחר שנאמרו. הכוסות הושקו ומשפחת חצב יצאה לה לחופשת החג בתחושה שלבסיס חצב הולכת להיות שנה נפלאה.

בליל התקדש יומו השני של ר"ה, התקבלה הבשורה המרה על מותו הטראגי של אדיר. מאז קבלת הבשורה המרה, שתי תמונות מאותו יום ראשון אחרון של שנת תשס"ח מלוות אותי ולא מרפות לרגע: האחת, חיוכו הנצחי של אדיר מאחורי צג המחשב כשהמתין לי במדור והשנייה, אותה הרמת כוסית מיוחדת בחצב שלמעשה היתה בעיניי לא אחרת מאשר "שתיית פרידה" מאדיר. מושקעת ומתוכננת לפרטי פרטים בדיוק כפי שאדיר השקיע בכל מה שעשה. מכובדת כראוי לאופן שבו כיבד כל אדם. עם המון אהבה באוויר כפי שאדיר אהב כל אדם. דבריו של רב היחידה על מידת הענווה היו בעצם בעיניי מילות פרידה וסוג של מסר/צוואה מאדיר לכולנו. אך טבעי שאדיר לא התבלט אלא נבלע בין הנוכחים כי כזה היה: נחבא לכלים, צנוע ועניו, בעל לב זהב, צמיד מאחורי הקלעים, עם הרבה עשייה ומעט דיבורים, מסביר פנים לכל אדם וחבר של כולם. כשמך כן היית, אדיר! ואין זה מקרי בעיניי שנלקחת מאיתנו דווקא בימים המכונים במקורות "ימים נוראים" - לפני יום הכיפורים הנקרא במקורות "יום אדיר בימי שנה". אכן, אלה ימים נוראים לכולנו.

אדיר היקר, קשר לי מאוד לדמיין את המדור בלעדיך. טביעות אצבעותיך ניכרות כמעט בכל תחומי העשייה של המדור. לא היתה משימה שסירבת לקבל על עצמך. לא היה אדם שהשבת את פניו ריקם. תמיד במאור פנים. תמיד בנועם הליכות. רבים לא מכירים את היקף עשייתך ואת איכותה כי היית איש צללים שהעדיף להצניע את עצמו ולא להיחשף. לא ניתן לקרוא הרבה חומר שהפצת במערכות היחידה כי בחרת לא לעסוק בתרגום, אבל רבים מהיסודות שעליהם הולך ונבנה המדור הונחו בעזרתך הרבה, בחכמתך ותבונתך המיוחדת - חכמה המכונה בספר שמות "חכמת לב" - שילוב נדיר של חכמה עם תבונה ורגישות.
אישיותך, נועם הליכותיך ומידותיך הנעלות יהיו נר לרגלינו. נעמת לנו מאוד ואתה תחסר לנו מאוד.