ספר לזכרו - סגן איתי איל ז"ל

בוקר יום ד` 4.9.85, הטלפון מצלצל ב-08.30 בבוקר, ואתה הלא יודע שבבוקר אני לא כל כך עירנית (דנה סיפרה לי אתמול שאמרת לה לא-פעם, כשהיתה באה לקחת אותך בבוקר לבסיס; "אל תחשבי שאמא שלי לא נחמדה, פשוט בבוקר היא לא בהכרה"). מעבר לקו אומר לי בחור: "מדבר טל, אני חבר של איתי, אני מאוד מצטער על מה שקרה..." אני שואלת, ממש בשקט: מה קרה? הוא טורק את הטלפון. אני מרגישה אי-נוחות, אבל כרגיל במצבים כאלה אני נהיית כמעט אפאטית (מין "הסטריה שקטה") וחושבת: אם קרה משהו רציני לא ייתכן שטל ידע זאת לפני. אני מטלפנת לקצין העיר אומרים לי: שבי בבית - תחכי.

בתום השלושים אנו עולים שוב לבית-הקברות. זוכר את השמלה הלבנה שקניתי לאחרונה? תמיד היית אומר משהו על הלבוש או התסרוקת. לפעמים הייתי מתייעצת אתך ובדרך כלל היית "מאשר". אני רואה אותך כמו אז, כשלבשתי את השמלה, מסתכל עלי בזווית העין ובחיוך (כתמיד) ואומר: אמא זה חדש? ממש יפה! בייחוד החגורה... זה מה שלבשתי כשעליתי עם המשפחה וחברים לראות שכתוב שחור על גבי לבן: "סגן איתי איל בן 20 - בן משה ויעל... נולד ברמות-השבים נפל במילוי תפקידו..." איך אפשר לשאת את זה?! לראות את זה כתוב וחתום.
איך אפשר להמנע מסיוטי המחשבה על מה שמונח שם בתוך הארון?!

ילד מקסים שלי,
עברו שבעה שבועות מאז ראיתי אותך לאחרונה. היום יום שישי. הלכתי לבית-הקברות לשים פרחים על השיש. שמים לכל החיילים פרחים ביום שישי. לכן גם אני שם. תמיד הקפדנו שלא תהיה אחר מכולם, ואולי משום כך היית כל-כך צנוע, כמו אחיך. בקושי ביקשתם משהו, ואם כן, רק מה שבאמת נחוץ. לא היית צריך להפרד מאתנו כדי שנדע שהיינו משפחה קטנה מלוכדת ומיוחדת ביחסים שבינינו (זה אולי לא צנוע אבל גם מקורבינו דברו על כך). אסף כל-כך עצוב בלעדיך וכל-כך אוהב ומתגעגע, שלפעמים אני חושבת שאילו זה היה להפך אתה לא היית עומד בזה. מה זה נקרא, לעמוד בזה?! אני עומדת בזה?! אני בכלל רוצה להיות חזקה.

קשה לי לספר לך איך כל אחד מהמשפחה הקרובה מגיב. הדבר מורכב מאוד וקשה למדוד, כי הרי אין לנו "מד סבל" או "מד אבל".
נכון שזה עוזר מאוד, בייחוד בשבועות הראשונים, כשיש משפחה קרובה סביבך. במשך הזמן יש לי הרבה קשיים. וכמו בכל מה שסיפרתי לך עד עכשיו אני יודעת שהקשיים הם שלי, ושאף אחד חוץ ממני לא יכול לעזור לי ולהתחלק איתי בהם. יש בי קנאה חזקה. באיזה אופן בלתי מוסבר אני מקנאה בהם. כי הרי אני יודעת שכואב להם מאוד, אבל אני גם יודעת שחייהם לא השתבשו. הם עדיין יכולים לחיות, לאהוב, לצחוק וליהנות מהחיים עם כל הצער, ואצלי זה לא כך. לא שיש לי ציפיות מהם. בהגיון הרי לא יתכן שזה ישפיע עליהם כמו עלי. אבל קנאה כידוע אינה הגיונית וגם "קשה כשאול".

בדיוק שישה חודשים עברו עד היום שבו הובאנו (עפ"י בקשתנו) למקום שבו נעלמת לעולמים. טסנו לאיזור אילת עם מפקד היחידה החדש (לאחר שמפקדך הודח). שם חיכו לנו בכבוד מלכים חבריך ליחידה. שיחזרו לנו את דרכך האחרונה. ואז ניסיתי להכנס לתוכך באותן השעות. מה שהצלחתי להרגיש בוודאות, את המורל הגבוה ותחושת הסיפוק שהיו לך שם. אחרי נסיעה של שעה הצביעו לנו על המקום שבו נפלת. איתקי שלי, ממש באמצע שום מקום. מרחבים של נוף פראי (וכמה היה חם שם ב-3 בספטמבר בצהריים). כל-כך רחוק מהבית, בנוף כל כך בלתי-מוכר וזר. אני עומדת שם ו-20 שנות חייך חולפות ביעף, מלידתך ועד הסוף. אני חושבת שהכל כל-כך בלתי נתפס, בלתי מובן ולא ייאמן. איך זה נעלמת כך, בשניה, בתוך המרחב האינסופי הזה? ודמעות עומדות בעיניים גם של חבריך העומדים שם.