שורות לזכרון

משה היקר! בחוברת שהוצאה לסיום השנתיים של חברת הנוער, פתחת את רשימתך במלים שעוררו בי תמהון, בשעתן. כתבת: "אינני מומחה לכתיבת מאמרים, אבל יש ברצוני להשאיר כמה שורות לזכרון ממני". איזה כוח גורל הכתיבך את המלים הסתומות הללו? ניבאת ולא ידעת מה ניבאת.
לא מחומר אחיד קורצת. עליצות חיים ותוגה חרישית היו טבועות בישותך, פעום שאיפות ותקוף יאוש. בצר לך פנית אלי - מדריכך לשעבר - לתנות את לבך, וכמה פעמים באת אף להתפאר במעשי קונדס ושובבות.
אכן, דם לא שקט נזל בעורקיך, נטל ממך מנוחה והתסיס אותך. שובבות נעורים נטעה בך סקרנות והלהיבה אותך לקראת סכנות. היו בך אומץ והעזה רבה. בטוח היית בכוחותיך.
נער רך וצנום באת אלינו. גדלת ובגרת פה. ביכרת את הטראקטור והמחרשה על פני הספר. "נכנסתי לענף שמשך אותי מאד, והייתי שבע רצון. שקעתי בעבודה ומצאתי בה ענין יותר מאשר בלימודים" - כתבת ברשימה הנ"ל.
קשור היית לנגבה, אהבת את מרחבי שדותיה, אנשיה וילדיה, והנה נקשרת אליה לצמיתות.
בסכנת נפשות יצאו חברים לבקש אותך. הם חזרו ריקם וחלל נוסף על זרועותיהם. עוד השלינו עצמנו בתקוה, שאתה הזריז והנועז תתחמק מידי הרודפים, ושהנך תועה בדרך הביתה. הבוקר הקודר גילה את האמת המרה: כדורי הרוצחים וסכיניהם קיפדו את חייך הצעירים.

בועז נוסבנד

בני משה

כשגמר את ביה"ס העממי, ביקשתי ממנו ושיוסיף ללמוד. הוא ענה, שאינו רוצה ואינו יכול: "הרי את, אמא, תצטרכי לעבוד כדי שתהיה לכם אפשרות לשלם שכר הלימודים! אין דבר, ארצנו זקוקה גם לפועלים; ולך, אמא, יש עוד שניים - ילמדו הם בעזרתי".
בביקורו האחרון בבית אף הבטיח, כי ישתדל להשתכר כסף כדי להקל מעל חיי ולקנות רהיטים לבית. אף על פי שהתקשר לקיבוץ, הוסיף לדאוג להורים ולמשפחה. בן נאמן היה.

אמו
(מתוך "קול נגבה")

ספקן ומאמין

הגיע אלינו עם ראשוני הנערים והנערות מחברת הנוער הא"ית. נער צנום, שחרחר, פרוע במקצת, ביישן ונחבא אל הכלים. חבלי ההסתגלות היו קשים עליו. כמה פעמים בשיחות אינטימיות עם המדריכים, היה שופך את מר לבו: "ובכן מה לעשות, יודע אני את חולשתי - אבל מה לעשות כדי להיות אחר?" - ותמיד במקרים כאלה היה מסיים את השיחה בתנועת יד מיואשת: "האם לעולם, לעולם לא יהיה טוב?"...
והנה עברה שנה מיום בואו. משה הנער גדל וצמח והיה לעלם. רוח חדשה החלה לנשוב בחברה - וגם משה מתחיל להתעודד, למלא תפקידים. מרצונו הטוב נכנס לועדת החברה ונטל עליו תפקיד של סדרן עבודה, וביצע אותו בהתמסרות ובאחריות.
לא סבל יחס אדיש ורשלני כלפי העבודה. שאף לקביעותם של האנשים בענפי המשק. מהרגע הראשון ראה את עצמו קשור לענף הפלחה, שהיה אהוב עליו ובו עבד עד יומו האחרון.
משברים רבים ליוו את חברת הנוער בתקופת התגבשותה, וכרגיל - היו בתוכה רוגנים ומיואשים. גם משה לא הרבה להאמין בעתיד החברה, אבל לעזוב - לא! "אחרון אהיה, אפילו אם תגרשו אותי"...
על אף הספקות בדבר עתיד ה"חברה" - היה מן הנאמנים והמסורים בה. אהב את המקום ואת המפעל בכל רמ"ח אבריו.
לא כיליד הארץ חי ועבר את הטרגדיה הגדולה של השמדת העם בגולה. אהב תמיד לקרוא פרקי גבורה של עם ישראל, ובמיוחד את "ספר השומר", שלא רק קרא בו, אלא אף שינן וזכר מעשיו ופעליו של כל אחד מה"שומרים". לאורם ולאור החזון הגדול התחנך משה, ומוכן היה לקראת מבחנים ויעודים חלוציים.
ולא זכה.

שולמית
(מתוך "בטרוף הסער", נגבה, תש"ט)

לזכרו

הוא היה טראקטוריסט. לא הרחק מהמקום ששם נהרג - כבר ירו עליו פעם אחת קודם, כאשר עלה על שטח שאך זה נגאל - והוא לא ויתר והוסיף לחרוש. לא היתה זאת חרישת הבכורה שלו; הוא זכה להיות מחורשיהן הראשונים של חלקות רבות.
בלכת גרעיננו ללהבות הבשן נשאר הוא בנגבה לתקופת הזריעה. אז נראה היה שאנו הולכים לחזית והוא נשאר בעורף - והנה... מכה קשה הוכינו.
בנו, בכל אחד ואחד מאתנו, פגע המוות.

להבות הבשן.
מדברי חבריו בהכשרה