דברי אברום

מעטים מאד הכירוהו בשמו האמיתי. בשבילנו היה הוא ג`אמס. אף אחד לא שאל איזה ג`אמס? ג`אמס היה רק אחד. לא ניתן היה לטעות- שחור בלורית וזקן עבות. אין זוכרים את ג`אמס ללא זקנו - כעין סמל מסחרי. סיגריה נצחית בזוית הפה, ותמיד חיוך נסוך על פניו.
קשה לי עד מאד לשבת כעת ב"אי שם" ולחשוב על ג`אמס כאדם שהיה ואיננו. אין זה נתפס בהגיון. קשה לעכל. לפתע פתאום אבד חבר ורע, ידיד שתמיד מוכן היה להושיט יד לעזרה או עצה, בכל שעה בלי לרטון, ולא על מנת לזכות בשבחים על מעשיו. "מעשה ידידותי" היה אומר, "הוא מעשה, שנעשה מהלב". לראשונה פגשנו בו באחד מביקורנו הרבים במשק, לפני גיוסנו. הוא בא לבקר את אחיו אריה ששהה אותה תקופה במשק, וכבר אז (לפני שבע שנים) זוכר אני את תושיתו הרבה. תושיה זו שעמדה לו (ולנו בתור חברי הגרעין) במשך כל שרותנו הצבאי, ולאחר מכן כחברים במשאבי שדה. תושיה, שנוצלה לא כדי להפיק תועלת אישית, אלא כדי לעזור לכל אלה שנזקקו לה.
בימים אלה, כשהמערכה עדיין בעיצומה, ואנו - כל חבריו וידידיו - פזורים בכל ה"אי שם", נזכור בו את החבר, הידיד והרע.

תהיה מנוחתו עדן,
אברום.

דברים מפי חבריו לסוללה

ברצוני להנציח זכרו של חייל סוללה ג` שמקומו לא יפקד מאתנו לעד. לא אדע כיצד לנחם את המשפחה והמשק, כי אין ניחומים. האבדה גדולה לנו החברים מהיחידה.
יהי זכרו ברוך.

צביקה היה הנהג המקצועי ביותר שפגשתי כאן. נסיונו האזרחי עזר לו כאן רבות בטנק. דבר זה התבטא במיוחד בנהיגה עצמה. וגם אביזרים שונים שידע להביא בכל פעם. ראיתי את צביקה מצוייד בתחילה במשולש עזרה ראשונה, הקשור לאפו כמגן אבק, או כשהביא פילטר ריסוס כנגד החול והאבק המטריד כאן.
צביקה סיפר לי תמיד על תפקידיו בבית ובמיוחד על תפקידו, שתמיד התגאה בו, כנשק במשק. האקדח שהשתלשל לו על ירכו היה עובדה קימת. וכל מודל שראה כאן מיד ידע לעמוד על תכונותיו של הכלי וכן על תחמושתו. בעבר, כשהבאתי אקדח לאמון הוא זכה מיד לבדיקה מידיו של צביקה. או שאותו מקלעון ראשון שהגיע לגדוד, כולם נרתעו מלקבלו, ומי היה הראשון שהתנדב לקבל את אותו מקלע כשכולם נרתעו מלקבלו, אם לא צביקה. הזקן העבה, והחיוך שלא מש משפתיו הם הזכרון האישי התמידי אותו נישא מצביקה, והזכרון מאישיותו החיונית והלבבית.

גדעון לפיד,
מפקד הסוללה.

בלומנטל משה,
חימוש סוללה.

דברי יפתח

פגישתי הראשונה עם צבי (כאשר הוא עדיין לא כונה ג`אמס) היתה בקיץ 1967. בקר אחד, כאשר עבדנו במיון פרי בסככה, הופיע, פתאום בחור גבוה בריא, הדומה להפליא לאריה ליברייך (אחיו) לאחר רגע של היסוס, ללא דבורים, הניח את חפציו והחל לעבוד. לאחר רגעים מספר, ידעו כל עובדי הסככה, שהראשון מבני גרעין רמות ג` הגיע והוא צבי ליברייך.
שלוש שנים לאחר מכן, לקראת שחרורו מצה"ל, נערכו שיחות אישיות לקראת קבלתם לחברות. בזמן השיחה, העמיד את חברי החוליה במבוכה "אל תדאגו, אני רוצה להיות במשק, אין אני מרבה בדברים, וכדאי לכם לנצל את זמנכם לשכנע חברים נוספים". דבריו מלווים בחיוך שובב וטפיחה על הכתף.
אחת משאיפותיו הגדולות, היתה קשורה באביו המנוח. שנים, היתה לו דיעה ברורה שמוטל עליו חוב, לפצות את אביו על שרותו במשטרה יתכן והדבר קשור בגאוה, אולי בגלל הערכתו האישית שהיתה לו לאביו. מידי פעם היה בא ומעלה מחדש את בקשתו לשנת חופשה כדי לשרת במשטרה, אולם משתכנע שאין הזמן מתאים היות ואין מספיק אנשים במשק.
שתי תמונות אחרונות נשארו חרוטות בזכרוני. הראשונה, ביום ו` 5.10.73, כאשר ג`אמס טייל בחוצות המשק עם בת אחיו. איזה ניגוד! ילדה קטנה לבושה בגדים אדומים נקיים ובריון לבוש בגדי עבודה מלוכלכים, ומתכופף להושיט יד לילדה.
למחרת בצהרים תמה האידיליה. בשעות אחר הצהרים המשק כולו נערך לקראת הבאות. התחילו לגייס חברים בקצב מוגבר וג`אמס נכנס למזכירות לעתים קרובות לשאול, "מה איתי ? למה לא קוראים לי?" בקבלו את הודעת הגיוס, ניגש אלי ודיווח לי: "זהו, אני הולך, אל תדאג, יהיה בסדר, אם אתה יכול, טפל באמא שלי, יהיה טוב". לחצנו ידים ואמרנו שלום.

יפתח.