שלום בן אהרון ויפה וינר, המכונה בפי מכריו "זאלי", נולד בברלין ביום א` כ"ט בניסן ה`תר"צ. עלה ארצה יחד עם הוריו בשנת ה`תרצ"ד, ואחרי נדודים וסבל ההתאקלמות בארץ, השתקעה המשפחה בפתח-תקוה, ופה החל "זאלי" ללכת לגן. אחרי שנה, בערך, עברה המשפחה לרמתיים והחלה להקים בה את ביתה. ברמתיים הוסיף "זאלי" להתחנך בבית הספר לילדי עובדים, אבל הוא נמשך לחינוך מסורתי, ומשום כך העבירוהו הוריו לתלמוד תורה במגדיאל, ואחר כך לישיבה. עם לימודיו בישיבה הוסיף ללמוד, בשיעורים פרטיים בערבים, את אותם המקצועות שלא יכול היה לרכוש בישיבה. חרוץ היה בלימודיו, אהוב על מחנכיו, ישר בהליכותיו ואהב לעזור לזולת.
בכל זמן לימודיו התאמן. בהלכות ההתגוננות העצמית וטען תמיד כי יבוא יום ודברים אלה יביאו לו תועלת. בימי חופשות אהב לקרוא על אישים יהודים וציוניים, וזה הגביר בו את הרגש הלאומי. תמיד טען, שיש צורך להגן על העם וכאשר יגדל יצטרף לכוח מגן שיגן על העם מפני הערבים העורכים בו טבח מפעם לפעם.
בגמר לימודיו עבר למקצוע ה"דקורציה" והחל לעבוד בבית מסחר בתל-אביב. כל הכנסותיו היו קודש לעזרת ההורים ולהארכת הלימודים. עם הופעת הכרזות על גיוס לשירות העם, התייצב לשירות בלי לבקש את הסכמת הוריו, והוא אז רק בן י"ז שנה. הודעתו בבית היתה: "הגיע הזמן שאוכל לשרת את עמי" - ויצא לאימונים.
מה מאושר היה בחזרו הביתה בשעות החופשה שניתנו לו ובהופיעו כחייל ישראלי.
על מעשי גבורתו לא סיפר, אבל חבריו היו מעלים את גבורתו ואומץ לבו בעמדו בשמירה על גשר הירקון או בכפר סבא הערבית, ובזמן מאוחר יותר - בפעולות חבלה שונות. הוא לא הסתפק בתפקיד של חייל רגיל, ודרש לעצמו יותר מזה, ומשום כך דרש לעבור קורס חבלה. מפקדיו פצרו בו שלא יטול לעצמו תפקיד כזה, שכן בן יחיד הוא להוריו, אבל הוא עמד על דעתו: חפץ להיות חבלן; זה יותר מסוכן ומעניין. באחד מימי החופש ששהה בבית ההורים פלט מלה על החבלה - ואביו, בשמעו זאת, כתב למפקד וביקש לשחררו ולהעבירו לתפקיד אחר. אולם "זאלי" לא העביר את בקשת האב, באמרו כי אין זה נאה שיבקשו להעבירו ליחידה בלתי קרבית.
מאחר הפסח ה`תש"ח היו זמני החופשה שלו נדירים יותר, והיה בא הביתה לעתים רחוקות.
בי"א באייר קיבל את חופשתו האחרונה; הוא הודיע בבית כי יחזור אחר ימים מספר, ובהזדמנות זו סיפר לראשונה על פעולותיו בשטח האויב כחבלן. אחר כך נפרד מהוריו ויצא לתפקידו.
הוא נשלח עם יחידת חבלנים לגזרת לטרון, ופה היה עליו למלא את תפקידו.
ביום המר והנמהר י"ז באייר ה`תש"ח, כשהיה יחד עם קבוצתו, אמר אליו אחד מחבריו: "זאלי, ראה מה נעשה פה; הנה אנשים נופלים ואין ערך לפעולתנו, בוא נחזור". הוא ענה: "לא אחזור! הוטל עלינו לבצע - נבצע ויהי מה. תן לי לנוח קצת, ומיד נוסיף למלא את תפקידי".
אולם עד מהרה בא למנוחת עולם...
חבריו, המעידים על אופיו האמיץ של "זאלי", סיפרו, כי לא ידע פחד ותמיד עודד את כל היחידה, והיה הרוח החיה ביחידה.
הוריו לא ידעו על נפילתו בגזרת לטרון. הם שמעו שמועות על שמועות, כאילו "זאלי" פצוע ונמצא אי שם בבית חולים.
לא היה מקום בארץ שלא עברו בו ההורים ברגל לבקש את "זאלי", אבל לשוא.
רק אחר שנה וחצי הגיע שליח מיוחד מטעם משרד הבטחון, ובידו הודעת שר הבטחון על נפילת "זאלי" והזמנה ללוית הבן למנוחת עולם על הר הרצל.
בן י"ח היה בנפלו.
יהי זכרו ברוך!

ש.