כאשר מלאו לי תשע עשרה שנה היגרתי מאוסטריה לברלין. פתחתי בית מסחר והצלחתי בעסקי ואחר זמן קצר נשאתי אשה.
תוך שנתיים-שלוש שנים נולדו לנו בת ובן, והיינו מאושרים מאד בחיינו. אבל אשרנו לא ארך זמן רב, כי יום אחד נפל הילד תחת אופני אוטו ונדרס על הכביש, ועולמנו חשך עלינו. וכאשר נולדה לנו שוב בת ונסתלקה בגיל רך - תקף אותנו יאוש וגמרנו לאבד את עצמנו לדעת. רק הדאגה לבתנו הבכירה, שתישאר יתומה אומללה כל ימי חייה, הניאה אותנו מצעד מיואש זה.
החלטנו לפנות אל "רבי" אחד ולשאול עצה מפיו. והוא, הרבי, עודד אותנו ואמר, שאין להרהר אחר מעשיו של אלוהים ועלינו לקבל הכל מידיו ולברך על הרע כשם שמברכים על הטוב. אף הבטיח לנו, כי יוולד לנו בן והוא ינחם אותנו. ואמנם נולד לנו בננו שלום - ולא היו אנשים מאושרים ממנו בתבל.
והילד התפתח וגדל וגרם לנו נחת ושמחה. ואז החלטנו לעלות לארץ ישראל ולגדל בה את בתנו ובננו זה.
בשנים הראשונות לעלייתנו לארץ סבלנו סבל רב ולא היה לנו קיום. אבל כאשר התחלתי לעבוד במקצועי הוטב מצבנו, ולאט לאט הסתדרנו והתפרנסנו בכבוד.
ושלום בננו הוסיף ללמוד וגמר את לימודי בית הספר, ואחר כך למד מקצוע וקיוינו לנחת ממנו ולפיצוי על סבלנו בחיים. אבל הנה באה פתאום מלחמת השחרור ושלום קם והתגייס. אמרנו לו: הרי אתה בן שבע עשרה שנה וחצי, ויש לך עוד חצי שנה עד שתהיה חייב גיוס! ענה לנו: הערבים מתנפלים עלינו ורוצים לשחוט את כולנו - ואני אשב בבית?! לא, הורי היקרים, עלי ללכת ולהגן על מולדתנו ולהילחם באויבים!
כשעבר עליו חודש באימונים בצבא, בא הביתה לחופשה קצרה. שמחנו לקראתו והוא היה מאושר כולו, שזכה להיות חייל בצבא העברי. דרך אגב סיפר לנו, כי התנדב להיות חבלן. אמרנו לו: למה לקחת על עצמך תפקיד מסוכן כל כך? הרי ידוע לך, כי כבר שכלנו בן ובת ופצעינו לא נתרפאו עד היום?
צחק ואמר: - אני יודע להיזהר ואינני נדחק למקום סכנה. החבלנות צריכה זריזות ואני מתאים בהחלט לתפקיד זה.
פניתי למפקד פלוגתו ובקשתי ממנו, שישחרר את בננו מתפקיד מסוכן זה, כי יחיד הוא לנו. והמפקד רצה לשחררו ולהעבירו לתפקיד אחר. אבל שלום לא הסכים ולא רצה לוותר והוסיף להיות חבלן.
הפעם האחרונה ראינו את בננו היקר שלום בראשית הקיץ, כאשר בא לחופשה של יום אחד. הוא בא מזוין כולו ואתו הסטן. חייל יפה היה וכולו גא על תפקידו. פלוגתו נשלחה לקרב לטרון ומאז נעלמו עקבותיו. כחצי שנה התרוצצנו שבורים ורצוצים מבית חולים לבית חולים וביקשנו אותו, כי אמרו לנו שהוא פצוע קשה, אבל לא מצאנו אותו. ורק אחרי שנה וחצי קיבלנו הזמנה, שנבוא לירושלים להשתתף בהלוית בננו היקר, שהובא לקבורה בהר הרצל יחד עם שלוש מאות ועשרים חיילים, שעצמותיהם נאספו בשדות קרב שונים. לא יכולתי להאמין, כי בננו נמצא בין החללים. כה זקוף וגא יצא מהבית בפעם האחרונה והבטיח לחזור מהר אלינו!
אהה, לאסוננו הגדול - עובדה היא: הוא לא יחזור עוד אלינו לעולם! חיינו נהרסו ואבד לנו הכל. תמיד נתאבל עליך, שלום יקירנו, ולא נתנחם!

אביו