דני, ידיד ורע - נפל איננו עוד. ואני לא בכיתי. היה זה יום רגיל, כבכל הימים. ליבלבו החיים, נמשכו והלכו במהלכם הרגיל.
משקלטה האוזן כבהסח הדעת: "דני נפל !", קשה היה לעמוד על משמעותו של דבר. הן כה רבים הם הקרובים ויקרים שהנה היו ואינם. הן כה רב הדם שחזינו בו, הן פעמים כה רבות דבק גוום המרוטש לחולצתך בלהט הקרב. נגזל מאיתנו משהו יקר, אבד לנו הדמע, איננו יודעים יותר לבכות חבר שנפל.
ורק היום, לאחר זמנים שנקפו, רק ברגע שהפצע הטרי הגליד כביכול, היום נוקב הכאב יותר מתמיד ועמוק הוא וכנה. שוכלנו!
רוצה אני להקים לו מקדש מעט, אל מול תמונתו, להתייחד עמו ומול עיני עולה דמות מרטטת וחיה, קטעי דני ההולכים ומצטרפים אל מה שהיה שאיננו.
זוכר אני את שיחותינו הראשונות. היה זה לפני שנים. כמעט ילדים היינו. אז הוא נכנס לתנועה. הליכתו המשונה כשהוא מטיל את גופו וידיו באורח המיוחד לו ובחיוך הרחב רחב, כנה וחברי, במיצמוץ עין פקחית וכמעט לגלגנית, שסבל החיים ובטחון ניבטים בה. כך בא לתנועה.
ושלא כאחרים בא. לא המשחק, לא השיחה הם שקסמו לו. דני שאל: "מה, מדוע?" משבא היה כבר שומרניק.
וכמה כואב הוא להעלות תמונות אלה ולחשפן ממעמקי תת ההכרה.
היה זה צריף קטן ורעוע, מצטופפים סביב עששית סדוקה ומפוייחת. הוא היה זה שדיבר ואנו הקשבנו. הוא היה גם זה שהשתולל ואז עיניו היו בורקות מתמיד, חיוכו מעקם במעט את פיו כלפי מטה.
ודני הלך לחברת נוער ומאז אך זכרונות קטועים, אי פה אי שם שיחה חטופה. וכמה מיטיב היה לשוחח. היו שאמרו עליו שהוא דברן רב. אכן, בכל מכל היה לו. הוא חשב והגה, הוא למד, הוא גם העמיק ולכן היו דבריו נשמעים ובין אם הסכמת עמו ובין אם חלקת עליו. בעל משקל היה.
כן, לדני היתה כבר ברורה דרכו. בעבודה, בחברה, בחלום על העתיד - באלו מצא את עולמו.
ואז, לפתע, באמצע הכל...
כל חבר אשר נופל משאיר אחריו חלל ריק ואפל. דני השאיר את שלו במרכז. בכל אשר תפנה מזדקר הוא לפניך, הנה כאן הוא חסר.

חבר