דרור אהובנו.

אמא שלי, סבתא שלך בקשה ממני לפני שבוע שבערב חג השבועות נעלה כולנו לקבר של סבא.

מי ביקש ממך להקדים את זה?

אני לא מאמין שאני עומד כאן ומספיד אותך.

זה לא יכול להיות.

זה לא הגיוני.

זה עוד פחות הגיוני שסבתא, אמא של צינו, אבא שלך, ושלי, תקבור נכד.

סבתא שעברה כבר את הכל, עברה את ברגן בלזן, עברה את אושוויץ, עברה את מנגלה, רק חשבה שהיא עברה את הכל. רק חשבה.

והנה קיבלה מתנה ליום ההולדת שלה מחר. בת 81. קיבלה מתנה בדמות ההלוויה של הנכד שלה.

מי יכול להאמין?

השתעשעתי אתמול באשליה שנקום בבוקר ונמצא שזה רק חלום בלהות. אבל זה לא.

כולנו עוד זוכרים איך נלחמת בהשמנה. נלחמת בה כי תקופה מסויימת דחו לך את הגיוס בגלל זה.

מנער שמנמן, הפכת ממש לדוגמן.

מבחור סגור ומופנם. הפכת לחברותי, לאיש אחר. איזה שינוי מדהים עברת!!

ממש לא הכרתי אותך בחודשים האחרונים. פרחת! נהיית גבר אמיתי. חסון.

איך התלהבת שמזה שאוטוטו אתה מתגייס.

זמן קצר לאחר הגיוס שברת יד ונאלצת להכנס לתקופת המתנה של מספר שבועות בחרדה שמא חלילה לא תוחזר ליחידה.

כשדיברתי איתך בפעם האחרונה, הודעת לי בשמחה שאתה חוזר לאותה יחידה עם אותם חברים וממשיך את המסלול.

והנה, בקושי חזרת ואתה מוטל כאן לפנינו.

מוטל - אני לא מאמין שאני אומר את המילה הנוראית הזו.

זה לא הגיוני. זה לא אנושי.

דרור, אחת לשנה, ביום הזכרון לחיילי צה"ל אני בוחר ללכת לאחד מבתי הקברות הצבאיים (ולדאבון כולנו יש יותר מידי בתי קברות כאלו), כדי לחלוק כבוד לחברי הרבים שנפלו במלחמות.

ביום הזכרון האחרון - באתי "לבקר" שלושה מחברי שטמונים כאן. אבל בחלום הכי גרוע, בסיוט הכי נוראי, לא יכולתי להעלות על הדעת שהנה כעבור פחות מחודש אני אחזור לכאן, עם סבתא, עם אמא ואבא שלך. עם רענן וזוהר והפעם כדי לקבור אותך.

זהו דרור, כאן אנחנו נפרדים ממך לעולמים.

תנוח בשלום על משבך.

ממני - אוהב אותך - שלמה